שגיא נאור

עבודה שחורה

אהוד בנאי נולד בירושלים ב-1953. חלומו הגדול היה להיות שחקן. הוא שיחק תפקיד קטן בסרט, למד לנגן צ'לו, שרת בצבא בנח"ל ושם למד לנגן בגיטרה. אחרי הצבא עבד כגנן, כפועל בניין וכעוזר מאחורי הקלעים בהופעות של "הגשש". הוא ליווה את הזמר אבי מטוס, השתתף במחזמר, ואף ניגן לפרנסתו בתחנות הרכבת התחתית של לונדון. הוא הקליט את "א יידישע ראסטהמן" שנכשל, הקים את "מים גנובים", כתב לבן-הדוד יובל את "רכבת לילה בקהיר", שיחק ב"נאדיה", הקליט את "עגל הזהב" ו"עיר מקלט" כדי לעניין את חברות התקליטים, הלחין חצי מהשירים ב"מאמי", וכל זאת כשהוא כבר בן 34, גיל שבו "כוכבים" בימינו כבר סוגרים קריירה.

רק ב-1987, אחרי שנדחה כמעט בכל מקום, שכנע אהוד בנאי את חברת התקליטים (CBS) להוציא לו אלבום בכורה. וזאת אחרי ש"מאמי" זכתה להצלחה מסחררת, הפליטים זכו לפופולריות בהופעות שלהם ברחבי הארץ, הרדיו השמיע את "עיר מקלט" ו"עגל הזהב" והעיתונים כתבו באהדה. עם זאת, האלבום לא הצליח בזמן כל-כך בזמן אמת, והמופע המושקע שהפיק לבנאי ו"הפליטים" שוקי וייס נכשל מסחרית. עם זאת, בנאי לא נשבר, והזמן שעבר מוכיח שהתמדתו ואהבתו למוסיקה ניצחה את הספקנים.

את "עבודה שחורה" כתב בנאי בעקבות "מבצע משה", שהביא את יהודי אתיופיה לישראל בדרך האוויר. למרות שקליטתם הכושלת (עד היום) של העולים מאתיופיה הייתה ידועה לכל, נדמה שרק בנאי ידע להציב בזמן אמת מראה בפנים של כולנו, ולהצביע על הקשיים הרבים שהוערמו עליהם, רובם בגלל דעות קדומות וחוסר תשומת לב.

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה

מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל

מאצל המדורה, מעבר להרי החושך

אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל.

הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות

גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות

ואני בעיניהם ראיתי איזה אור

ומי יידע אם אברהם לא היה שחור...

זמנך עבר

בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט, זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".
"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר, "וזה אלבום גדול. אתה לא מרגיש את זה?!".
"אני מרגיש", אמרתי לו, "וזהו באמת שיר נפלא". "נכון מאוד", אמר לי רוביק, "וזמנו עוד יגיע".

הפעם הראשונה שנתקלתי באהוד בנאי והפליטים היתה עם "זמנך עבר" באולפן של "זהו-זה", שהיה היחיד כמעט שהפיק קליפים, אם אפשר לקרוא להם ככה, בסוף שנות השמונים. ז'אן ז'אק בחולצה פרחונית על התופים, סמטנה עם מבט רציני מדי על הבס, ואלפנט... מי יכול לשכוח את אלפנט. ואהוד בנאי, עם חליפה ומשקפיים של פקיד מס הכנסה שר את ההמנון המופלא הזה.

"אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר", שר אהוד בנאי, ואני, שאפילו תיכון עוד לא עשיתי, לקחתי מבנאי את "אנחנו כאן אורחים לרגע" ו"אין בכלל ממה לפחד", ושמרתי לו אמונים מאז ועד היום. עשרים שנה אחר כך, והשיר הזה - כמו גם שאר השירים באלבום - כל-כך רלוונטים, שנדמה כי זמנם לא יעבור לעולם.

 דם

כולם מכירים, כך נדמה, בעל פה את כל ה"להיטים" מתוך "והפליטים". בקש ממישהו למנות לך את שירי האלבום הזה, וסביר להניח שהוא ישכח את "דם".

אני מודה - השיר הזה לא היה אהוב עליי מלכתחילה, אבל עם כל שמיעה מתגלה בו עוד צד, והאפלוליות שלו, הפסיכדליה, נכנסת לנשמה שלך וכובשת אותך.

"והפליטים" הוא אלבום רוק'נ'רול, אבל הוא גם אלבום שמטפל בחומרים לא קלים לעיכול, בצדדים המכוערים של החיים. את חלקם לא הבנתי בזמן אמת. את חלקם אני לא מבין לעומק גם היום. עצב הפרידה ב"ממשיך לנסוע", הנדודים שב"מלנכולי", הזרות שב"עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", ההתרסה ב"עגל הזהב", האפסיות והשגרה ההורגת שב"פועל במה".

"אף אחד לא יכול להבין בן-אדם / איך נשאר הוא לבד / לבד בן-אדם", שר בנאי ב"דם", והצלילים של הגיטרה מנסרים את השלווה, מעירים את המתים, מערערים את היסודות. כן, הוא מספר על אמסטרדם, אבל אמסטרדם זה כאן ממול, היכן ששוכבים ההומלסים וקופאים למוות, היכן שנערות מובאות ממזרח אירופה ומנוצלות עד מוות, היכן שאנשים פוחדים לצאת מהבית.

עיר מקלט 

"והפליטים" הוא אלבום קשה, אבל הוא אלבום ממכר. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה בלהיטיות שלו. אהוד בנאי תמיד ידע לחבר המנונים, אבל כאלו שגם אומרים לך משהו בסוף השיר, לפעמים משאירים אצלך את המשהו הזה לשנים ארוכות.

"עיר מקלט" הוא שיר כזה, שלא משנה איזה גרסה תעשה לו - ובמרוצת השנים שמעתי עשרות כאלה, כולל אלו המצוינות של ברי סחרוף - יישמע גדול מהחיים. זה שיר נדודים, זה שיר אהבה, זה שיר ארצישראלי. רק אהוד בנאי יכול לכתוב על הכביש המתפתל בין עכו לצפת, על המזבח, על מעיין שיפתח ויפכה, ולהישמע אותנטי ואוהב. כי "עיר מקלט" הוא בסופו של דבר שיר אהבה, שיר כיסופים, של בן-אדם ששב הביתה מן הכפור אליה, אל עיר המקלט היחידה שיש לו, אל הברירה היחידה.

מוזיקלית, "עיר מקלט" הוא דוגמה מצוינת לכך שבנאי הוא עיר מקלט שכזו לרבים וטובים במשך השנים. הוא עושה כאן בלוז ורוק, גיטרות עוצמתיות ותופים, מקצב רפפטיבי (שנשמע מצוין בגרסה האלקטרונית של ברי) וכאב אולטימטיבי. עשרים שנה אחרי, וקשה להזכיר עוד שיר כזה, עוד שיר עם עוצמה ונוכחות כאלה, בשפה העברית.

ממשיך לנסוע

זה מוזר, אבל "והפליטים" היה נקודת השיגור של אהוד בנאי ולא שיא חד-פעמי. במקום לבכות את אי ההצלחה של האלבום ושל המופע שבעקבותיו, מינף בנאי את חדירתו לתעשייה לחדוות יצירה ותפוקה מרשימה - בראשית 89' הוציא את "תחת שיר היסמין", אלבום שהכיל סיפורים של יעקב בנאי, אביו של אהוד, מלווים במוזיקה שכתב בנאי, ובסוף אותה שנה הוציא את "קרוב", אלבומו השני, שהתגבר בלא קושי ובלא חשש על "משבר האלבום השני" והפך להיות (כנראה) האלבום המוערך ביותר, ואולי גם המצליח ביותר, של בנאי.

ב-92' הוציא את "השלישי", ששילב בצורה נפלאה בין הבוסריות והרוקיות של "והפליטים" לבין האותנטיות והשלווה של "קרוב". את הוצאת האלבום ליווה סיבוב הופעות ממיטב להיטיו של בנאי, שהכתיר אותו רשמית בתור אביר הרוק הישראלי. מאז ועד היום נדמה שכל סיבוב הופעות של אהוד הוא "המיטב של", ומסיבוב לסיבוב המיטב הזה רק הולך ומשתבח. ובכל-זאת, שירי "והפלטים", שזכו מאז ועד היום לאינספור גרסאות וביצועים, מנצנצים וזוהרים, בין אם מדובר בהופעה שקטה באמפי וואהל ובין אם בהופעת נצחון באמפי קיסריה. שוטפים אותך, זורמים בתוך תוכך, מתוך הלב אל הלחיים.

בין לבין אהוד בנאי זכה להיות מלה נרדפת לנדודים ומסעות. למרות שהוא תמיד מעיד על עצמו שאת רוב הנדודים הוא עשה בדמיונו, השירים שלו ספוגים בחוויות ממסעות ובתמונות ממקומות. העובדה שהוא נמצא כמעט תמיד בסיבוב הופעות, שכל הופעה שלו היא חגיגה בפני עצמה שכמעט אינה חוזרת על עצמה, וכי הוא אולי האדם הכי חרוץ והכי צנוע בביזנס הזה, גורמת לכך שלא רק שתענוג לראות את אהוד ממשיך לנסוע, אלא שזה תענוג גדול יותר לנסוע אחריו, לאן שלא יילך, ולהרגיש את הלב שקפא מעט מפשיר מחדש.

מאחור השארתי עיר מתכת

מלפניי הדרך מתמשכת

אור זהב בין הערביים

איזה שטפון פנימי

זורם בתוך תוכי

מתוך הלב אל הלחיים

הלב שקפא הפשיר

לא חוזר לעיר

ממשיך לנסוע...

מלנכולי

המסע אליו יצאתי

התארך אל תוך הלילה

לבד בצד הדרך

בנופים לא מוכרים

פרצופים זרים

בתים דולקים בתוך החושך

מדורה של נוודים

רכבת של חצות

ומלנכולי היתה מנת חלקי...

אהוד בנאי הוא לא איש מחויך. גם כשהוא משעשע וצוחק, וזה קורה לעתים תכופות יותר ממה שזה נדמה, נדמה שיש בו מלנכוליות שכזו, האופיינית מאוד למשפחת בנאי. המסע אליו יצא, לפני עשרים שנה, עדיין נמשך, עדיין מתארך אל תוך הלילה. בנאי, לבד, מוקף בכל סיבוב בפרצופים זרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם מוכרים פחות, ממשיך לנדוד מבמה לבמה ולהביא את מנת המלנכוליה שלו למכורים ולנזקקים.

ראיתי את בנאי בהופעה חיה עשרות פעמים בחיי. אני חייב לומר שאני הכי אוהב את בנאי מלנכולי ומהורהר. אני זוכר הופעה כזו ב"לוגוס" לפני מי-יודע-כמה שנים. ישבתי קרוב לאיש ולגיטרה, הבטתי בעיניו ואפשר היה לראות את העצב, את הכאב. הוא הגיש את השירים שלו מתובלים במלנכוליות קסומה, ועשרות האנשים שהתאספו במקום הקטן והמיוחד הבינו ובזמן-אמת שמדובר בקסם.

המלנכוליות של בנאי היא לא דיכאון, לא בכי. מדובר בכאב ובקושי של היומיום, כזה שכולנו נאלצים לחוות ולהתמודד עמם מדי יום. בנאי לא מייפה את המציאות, לא מטייח, אבל גם לא מגזים. הוא מספר את זה כמו שזה, מפליא לתאר, מנתח ומבאר. ומי ששומע, מי שמאזין, יודע שמנת חלקו היא מנת חלקנו.

ערבב את הטיח

אהוד בנאי היה שותף פעיל ב"מאמי", ולכן לא קשה לנחש את דעותיו הפוליטיות. המחאה של בנאי באלבום, מחאה שנעדרה מאלבומיו הבאאים, היא כנראה תוצאה ישירה של אותו הלך רוח שהוביל אותו ל"מאמי", אותה מרירות וכעס אל מול המציאות הבלתי אפשרית של היחסים הפרובלמטים עם הפלשתינאים והמסלול הרה-האסון שבו אנחנו צועדים עמם בדרך אל אסון ידוע מראש.

הדרך שבה בנאי מתמודד עם הסיפור המורכב של פועלי הבניין העזתים שבונים עבורנו את הארץ (בפראפרזה משעשעת על "מי יבנה, יבנה בית בתל-אביב?" של לוין קיפניס), בגוף ראשון, היא הדרך שבה הוא משתמש לכל אורך היצירה שלו (כולל גם ב"פועל במה" שמופיע בהמשך). היכולת שלו להסתכל על המצב הבלתי-אפשרי הזה בעיניים של האחר, הזר, ה"אשם", מרשימה ומרגשת.

חמש בבוקר בעזה
עדיין קר, אני עייף,
נכנס אל תוך האוטו של נביל
ונרדם אצלו על הכתף,
בדרך שוב, המחסומים,
אומרים: עצור! תעודות...
עוד שעה זה תל אביב
וזה עוד יום אחד, רק לעבוד...

עשרים שנה, עשרים שנה, כל פעם אני כותב את זה מחדש. אבל מה השתנה כאן בעשרים שנה?  מעט מאוד. המחסומים אותם מחסומים, הבעיות אותן הבעיות. זו, כנראה, הסיבה שהאלבום הזה כל-כך מצליח, כל-כך מרשים, ועומד כל-כך יפה במבחן הזמן. הרבה בגלל אהוד בנאי, הרבה בגלל החיים שלנו, שלא הולכים לשום-מקום מאז, אלא רק בדרך למטה.

מרקיסטן

(אינסטרומנטלי)

עגל הזהב

הרלוונטיות של האלבום מרשימה (ומדכאת) לא רק בנוגע למצב הפוליטי, אלא כאמור גם לגבי המצב החברתי. הנהירה אחרי עגל הזהב, עליה בנאי כותב באלבום, הייתה בחיתוליה בשנות השמונים. אם היה כותב היום את השיר, וודאי היה כותב אותו חריף יותר.

שהרי אנחנו עדיין כאן, בלב המדבר, מתנהלים כמו מי שצמאים למיים חיים, למנהיג אמיתי שיבוא מראש ההר וייתן כיוון. במציאות האפלה כאן אנשים נלחמים על כל פירור, רוקדים סביב עגל הזהב, מקדשים את המנהיגים והמתעשרים החדשים כאילו היו נביאי ישראל.

האם יכול היה אהוד בנאי לדמיין, אי-שם בשנת 1987, את ארקדי גאידמק?  את מתעשרי ההי-טק?   את הכמיהה למנהיג, שמביאה את כולנו להזיל דמעה על אריק שרון ששוכב כבר יותר משנה בקומה?!    כנראה שלא, אבל הקהל אותו הוא מתאר, הקהל הממתין בתחתית ההר ומעביר את זמנו במחול טירוף, הוא קהל שהוא מכיר, שהוא חי בקרבו, ולכן כנראה היכולת הנבואית המרשימה.

"עגל הזהב" הוא כנראה השיר החזק ביותר באלבום הזה, שיר שמתקיף אותך מהצלילים הראשונים שלו ולא עוזב אותך עד סופו. שיר שהמלים החזקות שלו מתחברות לרוק'נ'רול המקושט בצלילים מזרחיים שבנאי תפר להן, ויוצרות משהו חדש, משהו שלא היה כאן לפניו, משהו שאפשר לרקוד לצליליו, לשיר בפה מלא, אבל משהו שבסוף היום נשאר איתך ולא עוזב אותך, חוזר להטריד את נשמתך ומחשבתך שוב ושוב. וזו הרי כל המטרה.

הוא לא יורד מראש ההר
הוא לא יורד אל העם
הם יוצאים במחול טירוף
ושוכחים את עצמם
רוקדים סביב עגל הזהב
סביב עגל הזהב

מתחננים אליו, אל נא תעזוב אותנו עכשיו
היה לנו לאב
עדר נעזב, רוקד סביבו
קורא אליו לשוא
עגל הזהב

פועל במה

בסוף שנות השבעים עבד אהוד בנאי כפועל במה של "הגשש", במקביל לחיפוש מוסיקאים כדי לשתף איתם פעולה. בדומה לפורטיס, ששחרר גם הוא את אלבום הבכורה שלו בערך באותה תקופה, גם בנאי מצא סיפוק מההתעסקות ב"שואו ביז", גם אם לא היה במוקד העשייה. כשהוא כותב על "שקט של אחרי הסערה" ש"יורד על האולם ועל הבמה", כש"בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר", הוא מתאר תחושות שהוא הכיר מעבודתו כפועל, לא מהופעותיו על במה.

כשנגמור להעמיס נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה הפחד
והכביש השחור
ושמחר בשלוש
יוצאים לעוד הופעה בחצור.

צומת קסטינה חשוך ואדיש
כל העולם ישן, רק אנחנו על הכביש.
ואני נרדם על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף
איך אתה נוהג, יה שיכור?

"פועל במה" מצטרף, כאמור, אל "עבודה שחורה" ו"ערבב את הטיח", אולי גם ל "ממשיך לנסוע" ול"דם", בתארו את "ישראל השנייה", ישראל שלא היה נהוג לדבר עליה, בטח שלא להקדיש לה אלבום שלם. האנשים שאנחנו לא רואים, שאנחנו לא רוצים לראות, שרק אדם רגיש, שהחיים לקחו אותו ולימדו אותו שיעורים מעניינים, יכול לתאר. וכשאהוד שר על שאול ששר "צל עץ תמר ואור ירח", הוא קושר את היצירה שלו בזו של זהר ארגוב, בזו של אותה "ישראל שנייה", שעשרים שנה אחרי זה תהפוך אולי לישראל הראשונה, ותתקע לכל המעונבים ב"היכל התרבות" איזה קללה עסיסית ואיזה תנועה מזרחית.

וכך ישראל של היום פוגשת את ישראל של סוף שנות השמונים, כותל המזרח פוגש את הרוק של המערב, והכל באלבום אחד, מיוחד וקסום. עשרים שנה אחרי, אהוד בנאי עדיין פועל במה, פועל על במות ברחבי ישראל (והעולם) ומביא את פועלו אל כל מי שמוכן לשמוע, לכל מי שמרגיש, ולו רק לרגע אחד, כפליט.

כי אחרי הכל, כל אחד הוא פליט של משהו, ובמיוחד בישראל. ואולי בגלל זה האלבום הזה עדיין מהדהד, עדיין מתנגן. עשרים שנה אחר-כך.

(אהוד בנאי והפליטים, CBS, 1987)