שגיא נאור

היום, כידוע לכל (או לפחות לכל מי שיש לו ילד במערכת החינוך), הוא יום המשפחה, לשעבר יום האם.

יום האם (ושאר המשפחה... הייתי משתמש בראשי התיבות, אבל אסור...) מצויין בל' בשבט, התאריך שבו נפטרה הנרייטה סולד. חג מסוג זה נחגג כבר ביוון העתיקה, אחר-כך השתלטה עליו הנצרות, ב-1914 הוא הוכרז כחג לאומי בארצות-הברית ובישראל קיבע אותו תחילה אבא חושי בחיפה (בכ"ו בכסלו, יום שני של חנוכה) ואחר-כך אימצה אותו שאר המדינה.

בזמנים מודרניים אלה, יום האם נזנח לטובת יום המשפחה, וזה משעשע משום שנראה שאלו זמנים שבהם נוטים לזלזל במשפחה, שלא לדבר להספיד אותה. בתקופה שבה אנוכיות היא שם המשחק, וראיית הפרט את עצמו וצרכיו כעדיפות עליונה, משפחה היא אניגמה.

אני חייב להודות שרק כשיצאתי מ"חיק" המשפחה אל החיים העצמאיים שלי הבנתי את חשיבותה, ואני מגלה זאת שוב ושוב עם כל יום שחולף בחיי הבוגרים. אם לצטט את המאמר הזה (ששלחה אליי הבלונדה) רק בחיק המשפחה "נמצאת ההזדמנות לקבלה ולהכוונה אמיתיות, עם אבני יסוד להישען עליהן ומרחב בטוח לטעות בתוכו ולתקן. המשפחה היא המקום שבו אנחנו מוזמנים לנוח מנחשולי החיים, מהחברים שהכזיבו... זה מקום בטוח, מקום שנותן ואינו לוקח... אז מגיעה... השמחה שבוראת את עצמה מעצמה".

אין משפחות מושלמות, ובכל-זאת "מקום שנותן" הוא בהחלט הגדרה מצוינת לייחוד של המשפחה בעיניי במיוחד בראייה המפוכחת שלי היום. ולכן אני רוצה לנצל את הבמה ולהודות למשפחה שלי, זו שבה גדלתי וזו שאני יצרתי, שאפשרו ומאפשרות לי לנהל את חיי בשמחה.

ואם להסיר רגע את מסכת הפוליטלי קורקט, אני רוצה בעיקר להודות למי שהמציאה את האמא. נכון, אתמול נשארתי בבית עם הילד החולה שלי, וזה מאוד מתקדם ורגיש (ואני מתגאה בתפקיד המאוד מרכזי שלי בחיי הילד שלי), ובכל-זאת אני מודה ומתוודה – אמא יש רק אחת. לכן אני רוצה להודות לשלוש – לאמא שלי, שהעניקה ומעניקה לי מעל ומעבר בכל יום בחיי; לאמא של ילדי, שלולא היא לא הייתה שמחה בעולמי ואין בעולם שמחה כמו השמחה שהיא (והוא) מעניקים לי; וגם לאמא של האמא של ילדי, שאחראית לאמא של ילדי אבל גם במידה רבה מהווה לי אמא נוספת, וכל האמור לעיל נכון במידה רבה גם לגביה.

אז לפני שנגלוש לפסים רגשניים יותר (זה עוד אפשרי?), אני אתן לאריק לסיים עבורי את הרשימה הזו.

חג משפחה שמח, יום אם מלבב, והקפידו למלא את העולם של ילדיכם בשמחה.

יש לי אישה שאוהבת אותי, היא רק שלי.

היא מכירה אותי מההתחלה שלי, שלה.

היא מוכרחה להיות חכמה, אמא שלי.

ואת השיר אני שר בשבילה.

אמא, אמא,

את הינקת אותי

את פינקת אותי

את הבאת אותי

את.

כמה ימים שביליתי איתה, אמש שלי.

כמה דמעות שמחיתי איתה, שלי, שלה.

כמה דברים שגיליתי איתה, אמא שלי.

כמה תקוות שתליתי איתה.

תמיד היית איתי

גם כשהייתי לבדי

תמיד אהיה איתך,

אמא שלי.

                        (מלים: אריק איינשטיין ושלום חנוך)