שגיא נאור

דמיינו לכם את המערכון הבא ב"ארץ נהדרת": ארקדי דוכין מגיע לאולפן ומספר לאייל קיציס שהוא "ישראלי אמיתי", ולראייה מגיש לו שם אוסף של קלאסיקות עבריות, נכסי צאן ברזל מהרפרטואר של המוסיקה הישראלית, כולם בגרסאות דיכדוכין. דמיינו לכם את אחד החקיינים המוכשרים שם, טל פרידמן נניח, יושב עלי פסנתר ומעביר את כל השירים, שמחים כעצובים, קצביים כאיטיים, בפילטר המדכדך של דוכין, ומנפק גרסאות מונוטוניות, צפויות של איך ששירים מוכרים ויפים, מ"יצאנו אט" ועד "מונסון", היו נשמעים לו ארקדי דוכין היה מבצע אותם.

לא מצחיק, אה?  אם הייתי רואה כזה מערכון, הייתי וודאי מסנן איזו קללה בנוגע ליכולות הכתיבה של הכותבים של "ארץ נהדרת" ומסביר ליושבים עמי בסלון שארקדי דוכין, אחד האמנים האהובים עליי (לפחות עד ל"כוכב האהבה". הפרטים כאן), הוא הרבה יותר מאשר התדמית המלנכולית והעגומה שהתקשורת הדביקה לו. אז מה, לעזאזל, אני אמור לעשות, כשהמציאות עולה על כל מערכון, ואני מקבל לידיי את "נקודת מבט", אלבום שבו דוכין עושה שפטים מדכדכים בשנים-עשר שירים, ונשמע בדיוק כמו מערכון מ"ארץ נהדרת"?!

~ מתוך הביקורת שלי על "נקודת מבט", האלבום החדש של ארקדי דוכין, המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.