שגיא נאור

בעבר, כשהיינו עוד מוזמנים (ומגיעים) לחתונות, יצא לנו לבקר כמה פעמים ב"סטואה" בגעש. למי שלא זכתה לבקר שם, אספר כי מדובר במקום די פלצני, שמשדר אליטיסטיות, כולו צבוע בלבן, ומיטב בנות ישראל (והמבוססות שבהן) בוחרות בו כדי להתחתן שם. לי כל הלבן והחשיבות העצמית קצת הפריעו להנות מהדברים שבאמת מרגשים בחתונות, גם כשמדובר היה באירועים שמחים ומלאי אהבה.

אז מה נזכרתי פתאום ב"סטואה"?  אתמול במקרה שמעתי (שוב) את הביצוע של אסף אמדורסקי ל"זה רק געגוע" וכמעט ועשיתי תאונה (אחרי הכל, עם היחסים ארוכי-השנים שלי עם שלום, זה בתוך המשפחה...). מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת שאין לי שום בעיה עם קאברים ואני אף אוסף אותם באדיקות מזה זמן רב. אבל מי שקוראת שורות אלה באופן תדיר יודעת גם את דעתי המוצקה מאוד בעניין קאברים: קאברים עושים באהבה או שלא עושים בכלל.

לפני כמה ימים כתבתי על "נקודת מבט" של דוכין, שעושה שפטים של דיכדוך בנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. תימורה כתבה בתגובה "כי אם יש הצדקה אומנותית לקאבר - זה רק כאשר מפרקים את השיר הישן ובונים אותו מחדש, או שמלכתחילה מתייחסים אליו כאילו הוא שיר חדש, שהמבצע החדש שלו כתב לראשונה". כל מלה בסלע. הצדקה אמנותית משמעותה הכרת השיר, מתן כבוד לשיר, מתן אינטרפרטציה חדשה לשיר מתוך מקום של הבנה וידיעה. לא הגשה סתמית ומתחנפת א-לה "כוכב נולד", לא ריטוש השיר בנוסח "בוא נעשה אותו אלקטרוני" (מישהו אמר מטרופולין?) או "בוא נעשה אותו דת' מטאל" (מישהי אמרה סינרגיה?), ובטח לא "בוא נעשה את המקור יותר טוב מהמקור ואולי גם נזמין את המקור להתארח בשיר".

עטיפת האלבום. עוד עליה אצל אודי שרבני.

הפרוייקט "הדרכים הידועות", אלבום המחווה שמפיק משה לוי במלאות 27 (?) שנה לצאת האלבום המופתי "חתונה לבנה" (לרכוש) של שלום חנוך הוא פרוייקט ראוי. רשימת המשתתפים בפרוייקט  - שלמה ארצי, אביב גפן, אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, שלומי שבן ועוד - מרשימה. אבל לצערי שני הסינגלים שכבר יצאו מתוכו - "חתונה לבנה" של אביתר ו"זה רק געגוע" של אמדורסקי - מביאים לי ת'סעיף כפי שלא עשו פה גרסאות כיסוי לפחות מאז "חום יולי אוגוסט" הסינרגטי.

מאמדורסקי אין לי ציפיות זה כבר זמן רב. הרי הוא כבר חיסל רשימה לא קצרה של שירים עבור האלבום "קדימה אחורה" שלו. ב"זה רק געגוע" הוא מביא את כל היוהרה והריחוק שלו לתוך השיר המופלא הזה, עושה לו רמונט כזה שמעיד שאין לו שום סנטימנטים ובטח לא רספקט לשיר, ובאופן דומה לפיאסקו שהמיט על השירים של שלמה ארצי או לחוסר הרצינות שלו בערב לזכר מאיר אריאל לפני כמה שנים הוא מספק גרסה משעממת ולא ראוייה לשיר מצוין ויפהפה. מסכן שלום חנוך, באמת. אחרי "בלי לומר מלה" הנורא של מטרופולין, מגיע לשלום קצת נחת..  

לעומת זאת, מאביתר בנאי ציפיתי להרבה יותר. המון זמן בנאי היה המודל שלי בנוגע להתייחסות רצינית לקאברים. הוא עשה את זה נפלא אצל קורין, עשה את זה מופלא עבור יוני רכטר, אבל נדמה שבזמן האחרון נגמר לו הסוס. בנאי לוקח את "חתונה לבנה", שיר עם טונה של אמוציות, כאב ורוק, והופך אותו לגרסה חיוורת, גלגל"צית, של אותו השיר. כן, אני מת על הקול של אביתר. כן, הוא מנגן יפה מאוד. אבל התוצאה מפוהקת ומפוספסת - עדין, איטי, פרווה. בדיוק ההפך מהשיר המקורי.

במאי 1981 התראיין שלום חנוך ל"מעריב" והעיד על עצמו: "השינוי במוסיקה בא עם השינוי בכוונה. היום אני מרגיש צורך לפנות בצורה אחרת... היום השירים יותר אישיים. עם הבגרות באה האחריות... רוק'נ'רול הוא לא רק דרך ביוטי, זוהי צורת חיים. התקליט הבא שלי יהיה רוק'נ'רול...". התקליט הבא היה "חתונה לבנה", אוסף מופלא של שירים אישיים, בוגרים, רוק'נ'רוליים, שעסקו ביחסים אישיים, במשפחה, באכזבות, בגעגועים, אפרופו התפרקות הנישואים שלו עם ליהי.

עשרים וחמש שנים אחר-כך, שלום חנוך עדיין עושה רוק'נרול (לאחרונה נראה עם "חיות לילה" שלו בבארבי...), בעוד כל הילדים שכחו מזמן מה זה כוונה, בגרות או אחריות (ואולי מעולם לא ידעו). חנוך ראוי לאלבום מחווה בוגר יותר, מרשים יותר. רשימת משתתפים יוקרתית היא הכרח, אבל היא לא מבטיחה (כנראה) דבר. בקצב שהאלבום הזה מתקדם, אולי ראוי לגנוז אותו כבר עכשיו ולהתחיל מההתחלה. אחרת נתעורר פה עוד כמה שבועות בתוך חלום בלהות, ולא נוכל להקיץ.

חגיגות 25 שנה מכונות "חתונת כסף". אני מאוד מקווה שמה שיישאר מהפרוייקט הכל-כך ראוי הזה יהיה אהבה גדולה ושירים טובים, ולא רק השמעות בגלגל"צ וכסף.