9/2004
 מול הים עם תפילין (הרהורים של ימים נוראים)
תפילת "תשליך" על חוף הים של תל אביב, צילום: יעקב סער
מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך
מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות
(מול הים עם תפילין / אלג'יר)
אביב גדג' כותב על הרהורים וייסורים, בין עולם דתי לעולם חילוני, ואני מוצא את המלים מתאימות כך-כך לתקופה הזו של הימים הנוראים, כמו תפילה עבור מי שלא מוצא כבר עניין בתפילות שרשומות בספרים העתיקים שקוראים אלה המאמינים כדי לפתוח שערי שמיים.
בילדותי מאוד אהבתי ללכת עם אבי לבית הכנסת ביום הכיפורים. מאמין גדול לא הייתי מעולם, ובכל זאת היה משהו קסום בבית הכנסת באותו חג. המילים, הלחנים, התפילות – כולן כאילו היו גדולות יותר, יפות יותר, נעלות יותר. גם באי בית הכנסת התייחסו אליהן ביתר כבוד, התפללו בכוונה גדולה יותר, באמונה חזקה יותר.
כבר אז נראה לי רעיון הכיפורים – מחילה על כל העוונות שעשית בתמורה לכמה שעות של תפילה – מגוחך-משהו. כבר אז לא הבנתי מדוע יש לחכות ליום הכיפורים כדי לבקש סליחה על חטאים שבין אדם לחברו, שהרי ניתן לבקש סליחה הרבה קודם לכן, ומבלי להזדקק למניין גדול לשם כך. על אחת כמה וכמה חטאים בין אדם למקום, שמעולם לא נתפסו בעיניי כדבר נורא יתר על המידה. טוב, כבר הבנתם שאינני אדם מאמין.
ובכל זאת, דווקא מתוך האמונה הגדולה יוצאות התפילות היפות ביותר. והן יפות בכל קנה מידה, גם לאדם חילוני ואתאיסט שכמוני. כך, למשל, הפיוט שנוהגים לומר בערב יום הכיפורים, שהוא האהוב עליי ביותר, ואני מוצא את עצמי גם היום – כמה שנים טובות מאז פקדתי בית כנסת כלשהוא – מסוגל לשיר אותו מהתחלה ועד הסוף, ובהנאה רבה:
כי הנה כחומר ביד היוצר,
בזכותו מרחיק ובזכותו מקצר.
כן אנחנו בידך, חסד נוצר.
לברית הבט, ואל תפן ליצר.
כי הנה כאבן ביד המסתת,
ברצותו אוחז, וברצותו מחתת.
כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,
לברית הבט, ואל תפן ליצר.
כן, אנחנו בידך, מחייה וממותת,
לברית הבט, ואל תפן ליצר.
כחומר ביד היוצר, קהל גדול עומד ומבקש ומתחנן על חייו. יש בשירה הזו, שירה של הרבה אדם בקול אחד, משהו קסום, משהו כוחני, משהו שתמיד שבה אותי ומשך אותי אליו. אבל יש גם תפילות שקטות יותר, קטנות יותר, ממוקדות יותר. כזו היא למשל "ונתנה תוקף", שנאמרת במוסף של ימי ראש השנה וביום הכיפורים. התפילה הזו, כשהיא נאמרת על-ידי שליח הציבור בבית הכנסת תמיד תעביר בי צמרמורת. מי שמכיר את הלחן הנהדר שכתב לטקסט הזה יאיר רוזנבלום ז"ל יודע שהמלים מוסיפות לרגש גם שם.
ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום
ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך,
ותשב עליו באמת.
אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד
וכותב וחותם וסופר ומונה
ותזכור כל הנשכחות ותפתח ספר הזכרונות
ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו...
בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמון
כמה יעברון וכמה יבראון
מי יחיה ומי ימות
מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש
מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגפה
מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף
מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשר ומי יעני
מי ישפל, ומי ירום...
אדם יסודו מעפר וסופו לעפר
בנפשו יביא לחמו
משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל
וכצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף...
אבל היום, עם פרוש הימים הנוראים, כאשר הלב נוטה לבוא חשבון עם עצמו, והנפש זקוקה לשקט עבור המחשבה, אני מוצא את עצמי פונה למלים של אביב גדג'. יכול לדמיין את עצמי כמוהו עומד מול הכוח הגדול הזה, שאתה חושש ממנו כמעט כמו שאתה בז לו, עם ספר מלא בתפילות ביד אחת וספר מלא בקללות ביד השנייה, ולא יודע מה באמת בא לך לעשות ולאן כל זה ייקח אותך. אביב אומר שזה שיר על קו התפר, בין החזרה בתשובה לבין החזרה בשאלה, ועבורי זה שיר על קו התפר שבין האמונה וחוסר האמונה. אני כבר לא מחכה ששערי שמיים ייפתחו. במקום זה לוחץ repeat ומריץ שוב את השיר הזה, ויורד יחד איתו למצולות להתנקות ואז הולך לאיבוד איתו בשדות.
מול הים עם תפילין
האש בוורידים
הוא בא לקחת אותך
הוא שחור כמו שק
לבן כמו מלאך
מול הים עם תפילין
עם ספר תפילות וספר קללות
רד איתי למצולות לך לאיבוד בשדות
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
