שגיא נאור

נזכרתי בריטה באחד מסופי השבוע האחרונים, כשמולי שפירא אירח אותה בגלי-צה"ל לשעה (?) נינוחה של פרומושן לאלבומה החדש "רמזים".

המון מילים כבר נשפכו בשבועות האחרונים בנושא ריטה, רובן הגדול מספידות אותה טרם עת. ובכל-זאת, וזאת עוד לפני שהספקתי אני לשמוע ולגבש דעה ביחס לאלבום החדש, אין במלים די כדי לקחת מריטה שני דברים מופלאים שיש לה: הקול המופלא שלה ו"עד שתעזוב".

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כוח
לא ליפול על ברכיי
מכובד אהבה

כשאני שומע את "עד שתעזוב" אני נזרק בחזרה ל-95' או 96'. אני והיא, זוג חיילים, באחד המושבים באוטובוס (או שמא הייתה זו הרכבת), אוחזים ידיים, מנסים לא להביט החוצה, מתכחשים לתחנה שתיכף תגיע, לתחנה שתכריח אותנו להיפרד.

וכשהרגע מגיע, אני מחבק אותה חזק, נושק לשפתיה, מבטיח לעצמי להיות חזק ולא להזיל דמעה. אני מביט בה מתרחקת, יודע שהיא וודאי בוכה עכשיו, נשבר ובוכה גם אני.

בכל פעם שאני שומע את "עד שתעזוב", בכל פעם שריטה שרה "ליפול על ברכיי מכובד אהבה" אני חושב עלינו אז, שם, וחושב איך הצלחנו, איך יכולנו לא ליפול.

הלוואי יהיו עיוורות עיני
כל זמן שתישאר
שלא אראה את פניך
שלא אושיט את ידי לאתר
עוד מעט
אנשום לאט

שמעתי וקראתי לא מעט אנשים שציטטו מהשיר הנפלא הזה, שאת מילותיו ריטה עצמה כתבה. רבים וטובים שמצאו בו שיר פרידה, שיר של סיום יחסים, שיר של פירוק מערכת זוגית שממנו אין חזרה. ואילו אני נשארתי בשלי, עם הפרשנות האישית שלי והזיכרונות. כשריטה שרה "אנשום לאט" אני נזכר בעצמי נכנס בשערי הבסיס, מתאמץ בכל הכוח להגניב חיוך, מחכה כבר שתגיע גם היא לבסיס שלה ותתקשר.

למען האמת, הסתובבתי שנים בתחושה שהפרשנות שלי לשיר איננה כוונת המשורר(ת). שנים, עד ליום שישי ההוא.

אפצע את ידי עד ישותקו
לא יתקרבו אל גופך
המוכר האהוב
שאפי לא ישאף את הריח
אלוהים את הריח
שלא ארד על ברכי
שתישאר

"קשה לך", שאל מולי שפירא את ריטה, "לשיר את 'עד שתעזוב', עכשיו אחרי הפרידה המתוקשרת מרמי?". "זה נורא משעשע", היא אמרה לו בתגובה, "שאנשים חושבים שהשיר הזה הוא על סיום מערכת יחסים. בעצם הוא נכתב כשאני ורמי היינו חיילים והיינו צריכים להיפרד בכל סוף של סוף שבוע...". ואני הקשבתי לריטה, וחיוך מטופש עלה על שפתיי. פתאום הדימויים הכואבים כל-כך, תחושת האבדון הזו, נראו כל-כך מוכרים וברורים, והנקמה - הנקמה היחידה - מתגלה לא כנקמת אשה בגבר (או להיפך) כי אם נקמת האוהבים במציאות הגדולה מהם, מציאות שמלחמתם היחידה בה היא בכך שהם נשבעים להמשיך ולאהוב גם אחרי הפרידה, כדי שיוכלו להיפגש. 

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי אהיה חזקה
עד שתעזוב
זאת תהיה נקמתי היחידה

את "עד שתעזוב" הלחין רמי קליינשטיין (כמובן), וריטה הקליטה אותו לאלבום האוסף שלה "תחנות בזמן", שיצא ב-1996 במלאות עשר שנים לפעילותה ב"הליקון".

השיר היה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר של ריטה.

יקירתי, השיר הזה מוקדש לך. תהיי חזקה עד שאשוב.