שגיא נאור

[הקדמה להקדמה: אחרי נסיונות רבים ותחנונים אין-קץ עלה בידיי להחתים ככותבת אורחת את הטאלנט האמיתי במשפחה, אשתי היקרה. במסגרת המדור "מועדון ארוחת הבוקר" היא תכתוב כאן על.. ובכן... ארוחות בוקר. אני בטוח שתהנו. ~ ש.ב.]

הקדמה

כניסתו של ילדי לגן הילדים סימלה תחילתה של מסורת – בוקר שישי. חלון של כמה שעות, שנינו פנויים מעבודה ומחויבויות, אין צורך להתחיל בהנדוס הבייבי סיטר, ויתרון שלא יסולא בפז – יש שמש בחוץ!   כך, לפחות, בדרך כלל.

כל הורה סביר מוקיר את המושג של "בוקר שישי" ומתעל אותו בהתאם לסדרי העדיפות שהוא מחזיק. יש שהופכים את הבוקר למרתון של סידורים, אותם לא הספיקו לבצע במהלך השבוע, יש שמוצאים להעביר אותו בחדר הכושר ויש, כמונו, ומסתבר לא מעט זוגות, המנצלים את הבוקר הזה ל"זמן איכות" זוגי. על קנקנו של המושג 'זמן איכות' ניתן להתווכח ולא זה המקום, אבל אין ספק שאלמלא אותו חלון ביום שישי, התקשורת בינינו הייתה הופכת לפרגמטית ואוטיסטית לחלוטין.

והנה שנה וחצי עברה מאז שילדי החל לפקוד את הגן, ומצאנו את עצמנו מוכשרים ממש להנפיק  את "מדריך ארוחות הבוקר לאזור תל-אביב וסביבתה". הפכנו מומחים לדבר, ועל אף שמעולם לא היינו מי יודע מה מבקרי מסעדות, תרתי משמע, אין ספק שהסטנדרטים שלנו עלו והמושג "ארוחת בוקר ישראלית" נדד לו הרחק מ"שתי ביצים, סלט ירקות, מיץ וקפה".

מבנידקט לבנדיקט בולוורד

במשבצת "המקומות האהובים עלינו ביותר" תופס מקום של כבוד "בנדיקט" שברחוב בן יהודה בתל-אביב. אהבנו את המקום, האווירה, השירות וכמובן את ארוחות הבוקר המושקעות.

עם זאת, המינוס הגדול שרשמנו נזקף לחובת המ(י)קום. הצורך למצוא חניה באזור עמוס בתל-אביב, בבוקר שישי, מעלה באוב בכל פעם את עוגמת הנפש שחשנו משך 6 שנות מגורינו במרכז תל-אביב. לצערנו, גם חניון סביר חסר במקום והקרוב ביותר שמצאנו, ברחוב ארלוזורוב, לא ממש עונה להגדרת "חניון מסודר".

זאת ועוד - משום מה, המקום מסרב לקבל הזמנות לשישי בוקר. לא ברור לי מה הסיבה לכך לבד מ"פלצנות", ולכן גם אם תימצא חניה מובטח לך בזבוז זמן נוסף בהמתנה.

לפיכך, שמחנו לשמוע כי נפתח לו סניף נוסף לבנדיקט, "בנדיקט בולוורד" בשדרות רוטשילד, והגם שמצב החניה שם אינו מזהיר, הוא בהחלט עדיף על קודמו.

וכך הגענו למקום בשישי האחרון. שלא כהרגלנו הקדמנו והגענו כבר בשעה 09:00 בבוקר. תוך שניות – באורח פלא ממש - מצאנו חניה ממש ממול, והתייצבנו בכניסה בציפיה. עם זאת, התבקשנו לחכות מספר דקות עד לפתיחה, אך כעבור מספר דקות התיישבנו, מרוצים, על הספות בחדר הפנימי של הקפה.  

לא קשה למצוא את ההבדלים - בניגוד לבן יהודה, שנדמה כמו רחוב של תל-אביביים טיפוסיים (טוב, מי עוד משוגע לחפש שם חניה?), כאן מצאנו גם אאוטסיידרים כמונו ואפילו כמה זוגות שהגיעו עם הילדים (כאלו שכנראה עוד לא ערכו היכרות עם גן הילדים...). המקום מעוצב בסגנון אירופאי משהו, אך דומה לקודמו. ובכלל הפינה של רוטשילד ואלנבי היא אחת הפינות היפות לטעמי בסביבה, שהיא ודאי אטרקטיבית יותר מקודמתה.

אמנם גם כאן סירבו לשמור מקומות כשניסיתי את מזלי יום קודם לכן, אך לפחות באין מקום – יש תחליפים ראויים במרחק הליכה. בנוסף, התפריט מגוון יותר, ומציע ארוחות בוקר שונות ומקוריות, אבל כל זה לא משנה שכן כהרגלי הזמנתי את ארוחת הבוקר הישראלית הקלאסית. בן זוגי גם הוא לא הפגין חדשנות מי יודע מה והלך על השקשוקה. 

[כאן ראוי לציין, ולו רק משום שזהו פרק ראשון בסדרה, כי אשתי היקרה לעולם תזמין, בכל מקום ובכל תפריט, את "ארוחת הבוקר", המוצר הבסיסי והרגיל ביותר בתפריט, ואילו אני אשתדל להזמין את הפריט ה"מעניין" ביותר. במקרה הזה, שקשוקה עם פטה, חצילים וקריספי בייקון... ~ ש.ב.]

ומכאן לתכל'ס – לאחר שהמלצר טרח  לברר עמי באיזו דרגת טיגון אני אוהבת את החביתה (כן, כן...), קיבלנו סלסלת לחמים ריחנית בתוספת הסבר על כל אחד מהם, כזו שמתברגת גבוה מאוד בסולם הלחמים שנרשם עד עתה, וכמובן מזטים יחודיים, תוצרת המקום, שכללו גבינת זיתים מעולה, גבינת שמנת עם עירית, סלט טונה וסלט חצילים, אשר מולאו מחדש ובנדיבות עם סיומם. גם הקפה היה מצוין, והשירות – מעט איטי אך מפנק,  ונסלח למקום היות שרק עתה נפתח.     

לסיכום, אין ספק שהמקום כבש את לבנו עד כי החלטתי להביע את הערכתי הכתובה, והוא בהחלט מתברג בראש הרשימה (ומעל אחיו בבן יהודה). אז תמשיכו כך, בנדיקט בולוורד, ורק תשמרו לי מקום בפעם הבאה!?

בנדיקט בולוורד, רוטשילד פינת אלנבי, 9 בסולם מועדון ארוחת הבוקר.