שגיא נאור

ניגשתי ל"הסליחה ואני", אלבומה השני של אפרת גוש, מנקודת פתיחה מסויגת משהו, בעייתית, אמביוולנטית. מחד, האלבום הראשון שלה ממש לא עשה לי את זה. השירים שתפרו למידותיה הצמד ברק פלדמן את יוני בלוך היו חביבים בשמיעה ראשונה כמו שהיו מאוסים בשמיעה שלישית. גוש נתפסה בעיניי כבובה על חוט שהצמד הציב בחזית ועשה בה שימוש כדי להוציא לאור את השירים שלו. מאידך, גוש – אפילו בשירים הבינוניים של האלבום הראשון – התגלתה כזמרת מוכשרת. בהופעה חיה זה אפילו בלט עוד יותר, שלא לדבר על הופעת האורח הנהדרת שלה באלבום הראשון של מטרופולין.

דווקא "מלאכים", הקטע שביצעה ב"מטרופולין", מילא אותי באופטימיות זהירה. כמו במקרה של זמרות רבות (ומעניין שזה קורה רק לזמרות) בתחילת דרכן, המפקידות את קולן ואלבומן בידי כותבים/מפיקים/מנהלי חברות תקליטים שעושים איתן כל מה שעולה על רוחם, בדרך-כלל עם נטייה גלגל"צית חזקה וערך מוסף חלש (מי אמר נינט?!), גם לגוש איחלתי להתבגר, להתחזק ולנצל את כוחה העולה והמעמד שרכשה בזכות ההצלחה המסחרית של האלבום הראשון כדי למצוא לעצמה שותפים איכותיים למטרת הוצאת אלבום ראוי. ראוי לה, ראוי לנו. גוש בגרסת 2007, עם חיים שמש כבן-זוג לחיים ומנהל אמנותי, נתפסה כהבטחה משמעותית, ואפילו נרשמה התרגשות-מה כשהאלבום נחת אצלי (ולא רק מהתמונות הנהדרות של תמר קרוון שממלאות את החוברת).

~ מתוך הביקורת שלי על "הסליחה ואני" של אפרת גוש, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.