שגיא נאור

ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל גם לאסקפיזם יש גבול...

לפני שבועיים ראיתי סוף-סוף את "בופור", רגע לפני שסידר והחבר'ה כמעט ולקחו את האוסקר.

הצפייה ב"בופור" היא כמו צפייה במראה, או בסרט תיעודי שצולם בסתר על חייך מבלי שהרגשת. בגלל זה היה לי ברור ש"בופור" לא ינצח בתחרות שבה השופטים לא שירתו מעולם בצבא או עשו קו בלבנון. אבל בגלל זה גם "בופור" הוא סרט חשוב כל-כך.

לצופה הישראלי האינטיליגנטי, בטח לצופה שנולד בשנות השבעים, אין ב"בופור" שום-דבר חדש: ב-1982 נכנסנו ללבנון עם תוכניות גרנדיוזיות ויומרות לפתור את הבעיה הפלסטינית. במשך זמן קצר דווקא הצלחנו לא רע, עד שהבעיה הפלסטינית התפוצצה לנו בפנים בפאתי צור וצידון. ב-1985 נסגנו מרוב לבנון. ואחר-כך, במשך 15 שנה, המשכנו לשמור על "רצועת הבטחון" שבדרום לבנון, להרוג וליהרג, חרדים מהיציאה (שבאופן סימבולי היא גם שם הקוד של נפילת הטילים במוצב) וחרדים מהמשך ההתבוססות בבוץ הלבנוני. גם הסוף של "בופור" ידוע, והוא לא הפי אנד - ברחנו. אין מלה אחרת, יפה יותר. ברחנו, נערכנו מעבר לגדר, שמחנו במשך כמה חודשים, והתחלנו לספור לאחור, בדרך למלחמת לבנון השנייה.

העלילה של "בופור" יכולה היתה במידה רבה להיות סרט תיעודי מצליח (ובטח גם היו כאלה). בלי לזלזל לרגע ביכולות הכתיבה של רון לשם, לא זיהיתי בסרט קווי עלילה מפותלים או התפתחויות מפתיעות. לירז, אושרי ושאר החברים במוצב מנסים לשמור את הראש למעלה ימים בודדים לפני שהצבא נסוג מלבנון, מעבירים את ימיהם במבוך הבטון המדכא ובעמדות שמירה חשופות, יודעים שאין בעצם טעם ומתחילים לשאול אם כל זה היה שווה בכלל. באופן דומה לשאלות ששאלו החיילים האמריקנים שנסוגו מוייטנאם, גם כאן ניתן לתהות איך הרגיש האחרון שמת על אדמת לבנון, האחרון שמת לשווא. תחושת הנטישה החריפה שממלאת את האוויר - הנטישה של הצבא והמדינה את החיילים במוצב, אבל גם תחושת הנטישה של האידאות והערכים הצהליים (לא בורחים, לא מפסיקים להילחם, יודעים בשביל מה נלחמים), שלא לדבר על נטישת המוצב ופיצוצו - היא אולי הדבר הדרמטי ביותר שקורה בסרט.

באמצע הסרט שיבצו לשם וסידר את אלון אבוטבול (נו, איך אפשר סרט מלחמה בלי אלון אבוטבול?) בתפקיד מפקד הגזרה המבוגר. קל לפספס, אבל הדיאלוג של אבוטבול ואושרי כהן, שמעלה באוב את אירועי ה-6 ביוני 1982, כאשר צה"ל כבש את הבופור (מה שמתגלה בסרט כמעשה הירואי אך מנוגד לפקודות, שלמעשה "תקע" דורות של חיילים שם ללא כל ערך) לראשונה, מחבר את העכשיו לאז, את סוף המלחמה לתחילתה, ואת השתן שעולה לראש לגברים במדים עם השתן שבורח במכנסיים לילדים שנשלחים לחזית. "הר הקללה" היה צריך להיקרא "בופור" במקור, כשם הכתבה של רון לשם ב"7 ימים" שהיוותה את הבסיס לספר, והקללה של הבופור היא הקללה שלנו. לא רק בלבנון, אלא גם בעזה.

התחושה הקשה שליוותה אותנו לאחר הסרט חזרה וצפה אצלי לאור אירועי הימים האחרונים. הסצנה שבה אביו של קצין ההנדסה הצעיר שנהרג בתחילת הסרט מתראיין בטלוויזיה ומסביר שהוא אשם במותו של בנו, שמדובר בכשלון חינוכי, לא עזבה אותי. "לימדתי אותו לא לרוץ לכביש" הוא אומר שם, "אבל לא חינכתי אותו לא ללכת למלחמה". זו אמירה קשה, אבל מנקודת המבט של אבא אני לא יכול שלא להזדהות איתה. אמו של סמ"ר ערן דן-גור, שנהרג שלשום בעזה, אמרה את אותו הדבר: "אם ערן יפסיק את הקסאמים, אני מוכנה לקורבן... המוות של ערן היה לחינם". אבא בוכה על בן בוכה על אבא.

התחושה הקשה, אז ועכשיו, היא שאין פתרון. אנחנו יושבים לפתח הר הגעש, לא מוכנים לנטוש את הבית, לא מוכנים לקפוץ אל תוך הלוע. מה שלמדנו בלבנון, במלחמה הראשונה והשנייה, אנחנו מיישמים בעזה - אין פתרון קסמים. ניכנס, אז נצטרך להישאר. נישאר, אז נשלוט על עם אחר ונאבד חיילים יום-יום לחינם. לא ניכנס, אז טילים ימשיכו ליפול, היום על אשקלון ומחר על תל-אביב, והחיים פה ימשיכו להיראות כמו סרט מלחמה. העובדה שכולם שותקים - השרים בממשלה, הקצינים במטכ"ל, אפילו העיתונאים בתקשורת - מעידה שכולם מבינים שאין - לעזאזל - שום פתרון אמיתי. כל הפתרונות המוצעים הם לטווח קצר - נכה בהם כך או אחרת, אחר-כך נצא ונחכה עד הפעם הבאה. כמו אז גם עכשיו, יציאה ונפילה. אלה הפנים של המציאות שלנו.

בופור כונה "הר הקללה". כל הארץ הזו מקוללת. מיטב בנינו מקיזים את דמם עבורה, ובאופק אין כלום, שום שינוי, שום עתיד, שום הבטחה. אני מביט בילדי הקטן ותוהה אם גם הוא ייאלץ להיכנס ללבנון, לעזה. אם גם אני אדרש לדבר על קורבן, בין אם מוצדק ובין אם לאו. אם גם מחר יהיה עוד ביקור בהר.

הבופור, צילום: Oren Rosenfeld (פליקר)

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

ביום אפור אתה רואה אנשים בוכים על קברים ריקים

מבכים את יומם הקרב

ביום בהיר אתה לא רואה כלום

הסתכל על מאות אורות קטנים -

הצל מטיל ספרות שחורות,

אתה כל-כך לבן -

היא לא למדה דבר.

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לצעוק: "מזל טוב!", "מזל טוב!"

האורות הקטנים והדגלים מובילים אותך אל שמים כספיתיים, קפואים.

בדיון באולם הקיא, שואל בבהלה, אומר:

"קח לך כבשה ובנה לה בית!"

בדיון באולם חייך ושתק: "בשבילי אין יותר בתים".

ביקור בהר

ביקור אצל ההר

אתה יכול לבוא פעם בשבוע

אתה בא יותר.

("ביקור בהר" מתוך "נושאי המגבעת". מילים: אוהד פישוף. נכתב לזכר אמיר זידנר ז"ל שנהרג בהתפוצצות מטען צד בדרום לבנון ב-88)