שגיא נאור

אזהרת ספוילר: אתם כבר מכירים את הנוהל, לא?   לא ראיתם? אל תקראו. אלא אם כן אין לכם בעיה עם ספוילרים (אין פה יותר מדי, ובכל זאת...).

שמעתי אנשים מכנים את "קדימה, הרץ אחורה" (תרגום לא רע בכלל ל-"Be Kind, Rewind". אני הצעתי את "תהיה נחמד, החזר לאחור מיד". אגב, בפוסטרים ובפרסומים כתוב "קדימה, תריץ אחורה", אבל משהו בעברית של זה נשמע לי בעייתי...) של מישל גונדרי "קומדיה מטורפת". בעיניי זהו אחד הסרטים היותר נוגים שראיתי בזמן האחרון. מדובר בקולנוע רפלקסיבי, קולנוע שעוסק בקולנוע. אבל גונדרי לא מתעסק בתהליך היצירה (גם אם ברובו של הסרט גיבוריו יוצרים סרטים). גונדרי מתעסק בגעגועים, געגועים למשהו שהיה ואיננו עוד, למשהו שהיה טוב ומלא ערך ונשמה והפך להיות חלול ופלסטי. הסרטים הנאיביים של שנות השמונים (כמו "מכסחי השדים" או "רובוקופ"), קלטות הוידאו שהיה צריך להריץ אחורה עבור הלקוח הבא או החנויות הקטנות להחלפת קלטות, כל אלה הם דינוזאורים שנכחדו ופינו את מקומם לטובת תחליפים אינסטנט – שוברי קופות מלאי אפקטים וחסרי נשמה בשנות האלפיים, DVDים של פלסטיק ששנייה אחרי שהוצאת אותם מהנגן לא זוכרים אותך ולא מתעניינים בך ו"בלוקבאסטר"ים שם תמצא אינספור עותקים של הזוועתון האחרון של הוליווד אבל אף אחד שם לא יזכור את שמך.

כשהיינו בני-עשרה נהגנו להשתעשע עם מצלמת וידאו. בין אם מדובר היה בתיעוד של מסיבת יומולדת ובין אם סתם צילומים של סרט קצר כזה או אחר,  נדמה שהעמידה מול עדשת המצלמה מילאה אותנו ברוח חדשה (יש שיגידו רוח שטות) שנעלמה רגע אחרי שכיבינו את האור האדום שעליה. אותה רוח נעורים ממלאת גם את ג'רי ומייק, גיבורי "קדימה, הרץ אחורה", שנסיבות משעשעות מאלצות אותם לבלות את ימיהם בצילומים של סרטים קצרים שהם רפליקות (לפחות בעיניהם) של הלהיטים הגדולים של ספריית הוידאו של מר פלצ'ר, גרסאות "משוודות" (צריך לראות את הסרט כדי להבין) של הדבר האמיתי שבסופו של דבר עולות עליו.

גונדרי מכיר את זה, את הדחף האנושי שגורר אנשים לדחוף את עצמם לפני מצלמה, להשיג לעצמם את חמש-עשרה הדקות היקרות, אותו דחף שגורם לטלוויזיה שלנו להתמלא בתוכניות ריאליטי שונות ומשונות עד כלות. בסרטים של ג'רי ומייק משתתפים כל "כוכבי" השכונה הקטנה בניו ג'רזי, שהשתתפותם בסרטים מעניינת אותם הרבה יותר מאשר הסרטים עצמם. ולצורך זה הכל מותר, כולל לזייף את הביוגרפיה שלך או של כל אדם אחר (במקרה הזה "פאטס" וולר, זמר הג'אז הידוע), העיקר שזה יביא אותך לתודעה ולו רק לחמש-עשרה דקות.

גונדרי הוא אדם חולם. אולי בגלל זה סרטיו מרבים לעסוק בחלומות ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום"). "קדימה, הרץ אחורה" לא מכיל קטעי חלום בצורה ישירה, אלא שכל העלילה של הסרט נראית כמו חלום (בלהות? סוטה?!) שמתנהל במוחו של צרכן סרטים מושבע או בעליה של ספריית DVD. המצב הבלתי-אפשר שבו נמצאים גיבורי הסרט, העובדה שהסרטים ה"משוודים" זוכים להצלחה רבתי, ובעיקר אי-היכולת למקם את העלילה בזמן (ספריית וידאו?  יש עוד כאלה בעולם?!   מצד שני, "שעת שיא 2" יצא ממש לא מזמן...) גורמים לכל הסרט להיתפס כמשהו הזוי, לא מציאותי, ואולי זה קסמו.

גונדרי מתעסק, כרגיל, בקשר בין המוח האנושי, הזיכרון והמציאות. הוא אסר על השחקנים שלו לצפות בסרטים המקוריים ש"משוודים" בסרט כדי שלא לפגוע בזיכרונות שלהם מהם. בסרט מייק וג'רי משחזרים את הסרטים מזיכרונם, כולל השמטות ותוספות (אז איך בדיוק הלך השיר של "מכסחי השדים"?) שלא היו שם מעולם, כשהכלי היחיד שעומד לרשותם הוא התקציר שעל גב הקלטת. רוצה לומר, כל מה שנשאר מהסרט אחר-כך הוא הטקסט שנכתב עליו – הביקורות, התקצירים, "מאחורי הקלעים". ובסופו של דבר, במיוחד בעידן האינטרנט, לפעמים כל ההתעסקות הזו (כולל שורות אלה) חשובה יותר, ומאריכה ימים יותר, מאשר הסרט עצמו.

גונדרי עצמו לא מתאפק ומרפרר בסצנת הסיום הנהדרת ל"סינמה פרדיסו" בדרך שקשה לפספס, גם אם עברו המון שנים מאז ראית את סרט הקולנוע הרפלקסיבי האולטימטיבי הזה, ולא משנה מה הזיכרונות שלך ממנו (שלי נפלאים, אגב). הוא גם שולף (מהנפטלין?) את דני גלובר לתפקיד מר פלצ'ר, את  מיה פארו הנפלאה (מאותו מקום?) לתפקיד מיס פאלוויץ' המטורללת, שלא לדבר על סיגורני ויבר בתפקיד אשת תעשיית הקולנוע הנבזית (תיכף נגיע לזה...) - כולם משחקים כשווים לצד צמד הילדים ג'ק בלאק ומוס דף, ועוד שלל שחקנים לא מוכרים, ועכשיו נראה מה זה עושה לכם, אלו עם מטען הזיכרונות מ"סיפורי ניו-יורק" ו"ימי הרדיו", "נשק קטלני" או "הנוסע השמיני".

גונדרי, שמנסה נואשות לשווק את עצמו בתור ילד רע אבל הוא למעשה סוג של ילד פלא שהתעשייה אימצה ללבה בחום ובאהבה, יוצא ב"קדימה, הרץ אחורה" נגד הסרטים הגדולים עם תקציבי הענק, נגד התעשייה רודפת הבצע וחסרת הנשמה, בבוטות שאין לזלזל בה או להמעיט בעוצמתה. "נסו ליצור את הבידור שלכם בעצמכם", הוא אמר פעם, "אל תוציאו את הכסף שלכם על סרט בקולנוע... תיצרו במקום זה משהו שתהיו גאים בו".  וכך הסרטים ה"משוודים" שבתוך הסרט הם דלי-תקציב אבל עושים שימוש גאוני בחפצים ולוקיישנים, כאילו היה מדובר ביצירות הבוסר של תלמידים שנה א' לקולנוע.

העובדה שסרטים קצרים יותר, פשוטים יותר, מוצאים חן יותר בעיני הקהל מאשר המקור ההוליוודי, עד כדי כך שנציגת חברות הסרטים מגיעה לספרייה ומשמידה (בסצנה מגוחכת ונפלאה) את כל מלאי הקלטות ה"משוודות", היא אמירה חריפה מאוד כאמור כנגד התעשייה ובעד האנשים שהיא יוצאת נגדם - המפיצים הפיראטים, המשתפים באינטרנט, מדליפי התסריטים. הקנסות הגדולים להחריד (35 מיליארד דולר?) וחוסר ההבנה הבסיסי שבהם מנפנפת דמותה של ויבר בחנות הקטנה של מר פלצ'ר משעשעים בגרוטסקיות שלהם, כיוון שזה מה שכולנו רוצים להגיד – אלה שאשמים בפיראטיות הם לא האיש הרע כאן, והם בטח לא מרוויחים מזה מיליונים, כל המאבק הפומפוזי כנגדם יצא מזמן מכלל שליטה, וברור שכל העסק הזה הוא רק בגלל כסף ולא בשל, חס וחלילה, הסרטים עצמם.

ובכל-זאת, "קדימה, הרץ אחורה" הוא סרט עצוב. נדמה שכל הדמויות בו הוכו על-ידי החיים במידה שגורמת להם להיות עילגים ועלובים, כמעט פאתטים. זהו סרט על החיים שעוברים בלי שנרגיש ומשאירים אותנו מאחור (ועל-כן, על-פי מיה פארו בסרט "העבר הוא שלנו ואנחנו יכולים לשנות אותו"), ועל איך שציור הגרפיטי של דמותינו על קיר הזמן יהיה בקרוב כן הציור של נערים חדשים שימרחו עליו צבעים חדשים,  תוספות ושינויים, אולי אפילו פרצופים חדשים.

גונדרי, שאוהב קולנוע ועוד יותר מזה אוהב אנשים שאוהבים קולנוע, שר כאן גם שיר הלל לאהבת הקולנוע, זו הידענית, המלומדת. האהבה הזו, שעומדת בסתירה מוחלטת לספריות ה-DVD של ימינו, אלו עם החלוקה הברוטאלית לקטגוריות (בסרט יש רק שתיים: סרטי אקשן וקומדיות), עם אי ההכרה של כל ז'אנר אחר, עם הבורות ביחס לסרטים שלא הופקו בהוליווד בעשר שנים האחרונות ועם הסניפים הגדולים והמנוכרים המלאים בעותקים של אותו הסרט. ממש כמו הבניין המט ליפול שישופץ וישודרג לטובת בניינים מכוערים וזהים זה לזה, כך גם הייחוד והיופי של הקולנוע האחר נדרס ומובס על-ידי התוצרים של הוליווד.

בפסטיבל סאנדנס סיפר גונדרי שהוא קיבל את הרעיון לסרט מחזון שהיה לו על "קהילה של אנשים שבה חברי הקהילה יוצרים את הבידור של עצמם. במקום להזדקק לישות נפרדת שתספק להם את הבידור". בעולם האינטרנטי שמסביבנו, עם היו-טיובים והג'אסטין.טיויים שמאפשרים לכל דיכפין להעלות את יצירותיו לרשת ולבדר את גולשי העולם, החזון הזה איננו אוטופי ו/או רחוק כל-כך. כדאי לשים לב לתהליך שעוברים ג'רי ומייק בסרט, מחיקוי גרידא ליצירה מקורית עם מסר וערכים. תהליך כזה הוא משאת נפשם של רבים המעורבים בפרויקטים של User Generated Content, והוא ללא ספק בסיס החזון של גונדרי.

אם לא כתבתי את זה קודם, אז הסרט הזה מצחיק נורא. במיוחד הקטע שבו מתגייסת כל השכונה לטובת שיפור ההספק של יצירת סרטים "משוודים" ומתעללת בשלל סרטים נפלאים ("אודיסאה בחלל", "גברים בשחור" ועוד ועוד). מצד שני, כאמור, הסרט הזה גם עצוב נורא, וסצנת הסיום שלו כמעט וסחטה דמעה ממני. ואחרי שצחקנו ובכינו, וכמו שצחקנו שם לא בכינו כבר שנים, אני מוצא את עצמי יוצא מהסרט הזה, וכמו בכל סרט של גונדרי לא מפסיק לחשוב ולהבין, לנתח ולהעריך את פועלו של האיש המוכשר הזה.

מה שמחזיר אותי בחזרה לציטוט של גונדרי לעיל בדבר ההנאה בעשייה. אולי בעצם כל הקשקוש הזה סביב הסרטים שלו, עם הערכים הנוספים וההתעסקות בחלומות וזיכרון, הוא רק תירוץ כדי לעשות סרטים נהדרים שפשוט כיף לכתוב ולצלם?   סרטים כאלה שמותר לעשות בהם הכל, בלי חוקים ובלי הגיון, ותוך כדי לממש את כל הפנטזיות הילדותיות שתמיד היו לנו (במיוחד בילדותנו). גונדרי פשוט עושה חיים. זה התחיל בקליפים הנהדרים שלו ("Human Behaviour", “Protection”) וממשיך גם כאן, ונראה שהייתה לו יופי של חגיגה בסרט הזה. אז מי אני שאתווכח?!

("קדימה, תריץ אחורה", תסריט ובימוי: מישל גונדרי, שחקנים: ג'ק בלאק, מוס דף, דני גלובר, מיה פארו, מלודי דיאז, סיגורני ויבר)