שגיא נאור

אפתח בגילוי נאות: אהוד בנאי הוא האמן האהוב עליי ביותר עלי אדמות, והוא זוכה לתואר הזה כבר כמעט עשרים שנה. למן הצלילים הראשונים של "והפליטים" ששמעתי ועד ההופעה בקיסריה שהייתה ממש לא מזמן, אהוד הוא בעיניי דמות נערצת – בזכות השירים שהוא כותב, הסיפורים שהוא רושם, הדברים שהוא אומר, בזכות מה שהוא.

הקטע לעיל, המופיע בין דפי ספרו של אהוד, "זוכר כמעט הכל", הוא קטע מדהים לדעתי. למען האמת, קראתי אותו כל-כך הרבה פעמים, שאני (כמעט) יודע אותו על-פה. אני אוהב אותו כל-כך, כי הוא סימל בעיניי את החוכמה והייחוד של אהוד – למרות תהליך החזרה בתשובה שהוא עובר, ומזמן כבר לא מנסה להסתיר, הוא עדיין מתלבט; אין לו מונופול על האמת, וגם הוא – כמו הרבה מאיתנו – מהרהר בדרך בה יש ללכת; הגם שהוא, כלפי חוץ, כבר מקיים את המנהגים והטקסים שהדת מכתיבה – חובש כיפה, שומר שבת, מתפלל – הנשמה שלו מהלכת על קו דק, לעתים עדיין צועקת אל הרוח, משתוללת, מסרבת להסתגר, להיכנע. זו, כמובן, הפרשנות שלי, אבל בגללה אני אוהב עד מאוד את הקטע הזה.

ובכל זאת, ואולי בגלל זה, מאז יום ראשון שעבר אני די לא רגוע, שלא לומר מהורהר ואפילו עצוב. זה התחיל בתמימות בתרעומת שהבעתי בפורום "מוסיקה ישראלית" של YNET, על שידורה הקלוקל (לדעתי) של ההופעה הנהדרת שאלג'יר נתנו בבארבי, הודעה שזכתה לקיטונות של רותחין הן מצד הכלה (שאול מהבארבי) והן מצד החתן (י. קוטנר). מדובר בהופעה שבה התארח אהוד בנאי, אלא שהקטעים בהשתתפותו לא שודרו בערוץ 24, כאילו לא היו שם מעולם. הבוטום-ליין הוא ששני הצדדים הרשומים לעיל הודו, בחצי פה ונראה שלא מרצון, כי אהוד בנאי עצמו ביקש שלא לשדר את הקטעים האלה בשל העובדה שההופעה תשודר בחג.

לפני שלוש שנים ומשהו, הייתי בהופעה משותפת של אהוד בנאי וכנסיית השכל בבארבי. אהוד בנאי עלה אז לבמה עם כיפה שחורה גדולה, וזוג חבריי הטובים שהתלווה אליי להופעה קיבל את העניין די בהפתעה. אני, שדואג לפקוד את ההופעות של אהוד באופן תדיר (שתיים-שלוש בשנה בממוצע) הייתי די אדיש, שכן התהליך שאהוד עבר, טיפין טיפין, היה נראה לי כעניינו הוא. בשיחה שלאחר ההופעה הם צפו שבאלבום הבא של אהוד כבר יהיו בשירים דתיים, ושהיכולת שלנו, חילוניים שכמותנו, להתחבר אליו תקטן מאוד, אם תישאר בכלל. אז חשבתי שהם פשוט לא מבינים את האיש (בטח שלא כמוני). היום מתברר שאני הייתי הנאיבי וחסר ההבנה.

אני חייב לומר שאני אוהב מאוד את "ענה לי". ובכל זאת צריך להודות – האלבום הזה, שיצא השנה (או בשנה שעברה, אם למנות כפי שאנו מונים כאן, בארץ הקודש) הוא אלבום מאוד קרוב ברוחו לדת, משיחי אפילו. יותר מאדם אחד סיפר לי שהיה לו ממש קשה להתחבר לאלבום הזה בגלל התכנים האלה שלו. זה מופיע בקטנה ב"ברוקלין" (שאומרת: "אבא לא מת, הוא רק ישן קצת בעולם של אמת") וב"היברומאן" ("והיה ביום ההוא יבוא אחד בשם אחד, יכירו וידעו כל העולם שפה אחת"); וצועק ממש ב"מתי תבוא" ו"ענה לי", שירים ממש בעייתיים עבורי, כאוהב אהוד מושבע אך חילוני גמור. אלו הם שירים מאוד חריגים, עבור אהוד בפרט ובמוסיקה הישראלית בכלל, בדרך שבה הם מביאים ומתארים אמונה ומשיחיות. זה לא מפתיע שאמן אמיתי, כן ואינטימי כמו אהוד בוחר לשקף את התהליך שהוא עובר בשירים שלו. אבל נדמה שהטקסטים של אהוד, שכל-כך חשובים לי, שהיו הסיבה שבגללה אהבתי אותו מלכתחילה, נעו למקומות שאינני מרגיש בהם נוח.

אני מאוד מכבד את אהוד בנאי, ובטוח שהוא הולך בדרך בה הוא הולך מתוך מחשבה ואמונה וכוונה. ובכל זאת, יש הבדל גדול בין מה שעושה אדם בדלת אמותיו לבין ההשפעה שלו על הכלל. קובי מידן אמר לאהוד ב"פגישה לילית" זכורה לטובה מלפני שנה-שנתיים, שלדעתו אחת הסיבות שהקהל "עובר לסדר היום" לנוכח התהליך שאהוד עובר היא שהכל נשאר פרטי ואישי ולא זולג החוצה. "ענה לי" היה רק צעד קטן, שלי אישית לא באמת הפריע. אי שידור הקטעים מההופעה של אלג'יר הוא כבר עניין אחר - מה שהיה נכון עד עתה איננו נכון עוד. יכול להיות שקובי מידן אכן צדק, ובגלל זה פתאום עכשיו העניין צורם.

אהוד שר שלושה שירים בסך-הכל בהופעה המשותפת עם אלג'יר. כולם שירים נהדרים, עם זיקה ברורה לדת – "עגל הזהב", "האגס 1" ו"מודה אני" של מאיר אריאל. לנתק את ההופעה מהשירים האלה זה מעשה לא רגיש ובטח כזה שלא מסתדר עם אהבת המוסיקה. ואני שוב מתנצל על שהאשמתי את האישים הרשומים מעלה בדבר מחוסר ידיעה, אבל פשוט לא יכולתי לקבל את ההסבר החלופי, שאהוד עצמו ביקש לערוך החוצה את הקטעים שבהם השתתף. זה פשוט כואב מדי. קוטנר הבטיח שהקטעים האלה ישודרו, ההופעה כולה תשודר שוב, אבל את מה שהיה לא ניתן להשיב, והמשקעים נשארים, ובמיוחד מדאיג העתיד.

כי המרחק בין פסילת קטעים לשידור בראש השנה לבין פסילה גורפת של השמעת שירים בשבתות וחגים איננה רחוקה כל-כך. כי התסריט ההזוי דאז, של אהוד בנאי המופיע רק בפני קהל מופרד גברים-נשים, פתאום נראה ריאלי. כי קט סטיבנס הפך ליוסוף איסלאם, ואורי זוהר הפך למחזיר בתשובה, ופופיק ארנון נעלם בישיבה, ותמיר אלברט הלך (וחוזר עכשיו, לשמחת כולנו). כי אהוד בנאי סימל בעיניי תמיד יחסים טובים ותקינים בין אמונה ודת לבין יצירה.

כמו בקטע הזה של אהוד בנאי המופיע למעלה, נסתרות הם דרכיה של הנשמה, נסתרות לכולנו. מה שבטוח - הנשמה, בין אם היא מתעטפת בטלית, לובשת כיפה ומסתגרת, ובין אם מגדלת ראסטות, לובשת שרוואל ומעשנת איזה צינגלה בשבת אחר הצהריים על חוף הים, זקוקה למוזיקה. והנשמה שלי, כמו של רבים כמוני, זקוקה למוזיקה של אהוד. והיא קצת עצובה כבר שבוע, קצת מודאגת, אבל מקווה לטוב. חולת אהבה, צועקת אל הרוח וממשיכה הלאה מבלי לחכות לתשובה...

* * *

נ.ב.  מאוד רציתי לשלוח את הקטע הזה לאהוד. בעיקר כי אני זקוק לתשובות. אבל אין באתר המרשים שלו אי-מייל, ואין לי חשק להעביר את המסר באמצעות מתווכים. אם הקטע הזה מוצא את דרכו בדרך כלשהי אליך, אהוד, אשמח מאוד לדעת מה אתה חושב. זה יכול להיות באי-מייל, בתגובה בפורום, ברשומה ביומן הנהדר שאתה מנהל באתר שלך. הייתי שמח מאוד לקבל תשובה.