שגיא נאור

תחנות תרבות, חלק א (שנות השמונים, גיל העשרה)

אהוד בנאי והפליטים, אצל ראובן בבית, 1987

"בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט. זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".

"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר.

(מתוך ההצדעה שלי ל"והפליטים" כאן)

אריק אינשטיין ויוני רכטר, משירי אברהם חלפי, לבד בחדר, 1988

אני לא זוכר איפה שמעתי בפעם הראשונה את "עטור מצחך", אבל אני זוכר שזה זרק את הנשמה שלי לקילומטרים ולא נחתי ולא שקטתי עד ששמתי ידיי על האלבום הזה. ומששמתי עליו ידיי גופי לא עזב אותו.

"לטעמי, זהו השיר הטוב ביותר במוסיקה הישראלית אי פעם... כמה פעמים שלא אקרא את המלים - "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך, ושבויה בין כתליך ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך" - ההתרגשות תהיה שם, העצב, האהבה. מדובר, ללא ספק, באחד הרגעים הגדולים של השירה העברית... ארבע דקות של שלמות, שרק בשבילן היה שווה האלבום הזה. אבל יש בו עוד כל-כך הרבה"

(מתוך הביקורת שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, ל"משירי אברהם חלפי" כאן) 

Imagine: John Lennon (הסרט), מקום לא ידוע, 1989

אינני זוכר היכן צפיתי בפעם הראשונה ב"Imagine", הסרט התיעודי המופלא שביים אנדרו סולט, המספר את סיפור חייו של ג'ון לנון, עם דגש על תחילת שנות השבעים והעבודה על "Imagine" האלבום (עם פיל ספקטור על הקונסולה). הסרט ה"ביוגרפי" מורכב למעשה מ-240 שעות של סרט שבהם תיעד ג'ון עצמו את חייו.

עד היום אני זוכר את הסצנה המרגשת שבה ג'ון שר את "Jealous Guy" באולפן, את הסצנה הצורמת שבה ג'ון ויוקו מתעמתים עם הומלס שישן אצלם בחצר, וכמובן את ההכרזה הדרמטית על מותו של לנון בטרם עת.

עבורי הסרט הצית התאהבות מוחלטת בג'ון לנון, שאת היצירה שלו לא ממש הכרתי עד אותו שלב, וגם גילוי מחדש של הביטלס, במיוחד של החומר המאוחר יותר שלהם, המורכב יותר.

הקיור, Disintgeration, אצל עופר בבית, 1989

קשה לזכור (או לספור) לאילו בלבולים ומערבולות רגשיות הכניס אותי האלבום הזה של הקיור, אבל אני זוכר בבירור מתי שמעתי אותו לראשונה. זה היה אצל עופר בבית, בחדר של אח שלו, שהיו לו כל האלבומים הכי שווים, ובכלל זה כל הדיסקוגרפיה של הקיור. והיה לו את Disintegration, אלבום שחור עם עטיפה מבולבלת, שכל פעם התחלתי אותו עם Plainsong ואף פעם לא ידעתי איך הוא ייגמר.

שלב כלשהו, האלבום הזה הפך להיות פס הקול של האהבה הראשונה שלי, הנכזבת כמובן. עם ההרגשה שהתמונות שלה הם כל מה שיש לי ממנה, עם תחושת המיצוי של Closedown ו-Last Dance, עם Lovesong, אותם המים העמוקים כמוה, ההתפוררות, הגעגועים הביתה.

כמעט עשרים שנה אחר-כך, Disintegration עדיין מעביר בי את אותן צמרמורות עונג ידועות. והוא ללא ספק מועמד מוביל בקטגוריית The best album ever 

A Strange Kind of Love, עם נורה ובלעדיה, 1990

"השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהייתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).  

באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף       A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.  

שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר..." 

(מתוך רשימה אסוציאטיבית ורגשנית על האלבום כאן)