שגיא נאור

זה זמן רב שאינני צופה בחדשות. נגמלתי. לא פותח רדיו בשעה עגולה, הורדתי את YNET מההומפייג' שלי, לא פותח טלוויזיה על ערוץ 2/10 בשמונה. אסקפיזם פר אקסלנס. תקראו לי "ראש קטן", "בת יענה", אבל טוב לי ככה.

בגלל זה, ובגלל עומס עבודה ועניינים אישיים, פספסתי בזמן-אמת את פרשת "האם המתעללת" מירושלים, שמטלטלת את המדינה כבר כמה ימים. היום, במקרה, נתקלתי בסיפור ב"ידיעות" (תחת הכותרת הפרובוקטיבית אך המדויקת "כת הסדיסטים") וקשה לי מאוד להתאושש ממנו.

בעוונותיי הרבים אני נשוי לאשה יקרה שיש לה נגיעה שלא כאן המקום להסבירה לחוק הפלילי, כך שזו לא הפעם הראשונה שאני נחשף לעוולות נוראיות ומעשים לא אנושיים שנעשים לילדים, תינוקות אפילו, בידי אנשים, זרים וקרובים כאחד, כולל משפחה ישירה. בכל פעם שאני שומע סיפור כזה, אינני יכול שלא לחשוב על בני הקטן, ומה הייתי עושה לו הייתי יודע שמשהו נפשע שכזה, לא אנושי, נגרם לו.

אלימות היא דבר מתועב, הן בקרב מבוגרים והן בקרב ילדים. קראו לי יפה-נפש, אבל כל אקט של אלימות - החל ממכה "תמימה" של ילד בגן לילד אחר וכלה בדקירה בדיסקוטק - היא בעיניי מעשה ברברי ולא אנושי. כשהמכה הוא ילד שטרם יודע התנהגות מהי, או שלא חונך כהלכה בידי הוריו, ניחא. אבל כשמדובר במבוגר, זהו בעיניי מעשה נוראי, שצריך להוקיע ולהקיא מתוכנו.

מיותר לציין שכשמדובר בהורה, המפעיל אלימות כנגד ילדיו (אני מתנגד גם למכות "קטנות", "חינוכיות", אבל כאן אני מדבר על אלימות תרתי-משמע), זהו בעיניי פשע חמור, מהחמורים שיכולים להיות. הורה שכזה מנצל את התמימות של ילדו, את הביטחון המלא שהוא נותן בו, את יתרונו כגדול יותר, ופוגע בו, ומצלק את נפשו הרבה מעבר לצלקות פיסיות כאלה ואחרות. הייתי רוצה לראות את אותה אם "מתקנת" עוברת רק חלק ממסכת הייסורים שעברו ילדיה בידי אנשים חזקים יותר. הייתי רוצה לראות אותה מטולטלת, מוכה, מושפלת. אולי אז הייתה מבינה את דרכיה הנפשעות, ולא טוענת כי הפגיעות נגרמו "מתאונה" ובמטרה "לחנך".

אני בדרך-כלל אדם רגוע ורציונאלי. ובכל-זאת חימה ממלאת אותי כשאני קורא מה שעברו ילדי המשפחה המסכנים. הלב רוצה "עין תחת עין, שן תחת שן", הראש אומר להכניס אותם לתא קטן ולזרוק את המפתח לקרקעית הים, והנשמה נמלאת רחמים על ילדים שנידונו להעביר את חייהם ללא הורים, ללא בטחון, ללא אמון, ללא אהבה.

היום בבוקר נשמעה צפירת אזעקה ברחבי הארץ. מי ייתן ופרשת "האם המתעללת" תהיה צפירת האזעקה של כולנו. פקחו עיניים, אל תקראו להם מפלצות ותמשיכו הלאה, אל תתנו לילדים להפוך לשקי אגרוף, שקי האגרוף של אבא ואמא*.

אותנו שמעת נופלים מעבר לדלת
אחים לעונש אלים, בנים לילדות מקוללת
הבטנו אחור בטירוף ובפחד קדימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

הלם האגרוף בפנים מלמעלה למטה
תמיד היינו שונים, אף פעם לא רצינו הביתה
עלינו דילג הליטוף, האצבע תמיד האשימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

אותנו שמעת סופגים את אבזמי המתכת
אמרת שוטים הורגים, לפני שהמשכת ללכת
אבל אצלנו פצעי הגוף עברו לנפש פנימה
אנחנו שקי האגרוף של אבא ואמא.

* ב-1989 הוציא ארקדי דוכין לרדיו את "שקי האגרוף (של אבא ואמא)". השיר, למלים של מאיר גולדברג, נועד להגביר את המודעות הציבורת לבעיית הילדים המוכים בישראל.

כמעט עשרים שנים אחרי, השיר הזה לא הפסיק להתנגן לי בראש מאז שקראתי את הכתבה.