שגיא נאור

"רמזים" המופע סיפק רמזים סותרים לגבי מהותו ואופיו עד לאתמול. בראיון לאיתי שטרן בנרג' סיפרה ריטה ש"אנחנו ניקח מהאלבום הזה [רמזים – ש.נ.] חמישה שירים ונוסיף שירים שלא ביצענו בעבר. עברי [לידר, שהפיק את המופע – ש.נ.] בא אליי... ואמר לי שיש המון שירים שלא שרתי אף פעם בהופעה... אז אנחנו נעשה מופע שמתחיל אקוסטי וקטן אבל בהמשך הוא גדל וגדל". מצד שני, ריטה לא הפסיקה להתראיין (ולבכות), ולספק לנו מציצנות בעל כורחנו אל תוך הזוגיות שלה שהסתיימה עם רמי, שאחראי על מרבית השירים בהופעה, חדשים וישנים כאחד.

בשורה התחתונה אני מאוד אוהב את ריטה. מזמן. ומעריך את האיכויות הגבוהות שלה כזמרת וכפרפורמרית. ואשתי רצתה ללכת לראות אותה כבר המון זמן. בקיצור, ביום שני בערב מצאתי את עצמי בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה (יש חיה כזאת...), מוקף בקהל הטרוגני להפליא (סבתות מחד וילדות צווחניות מאידך), בהופעה של ריטה. ריטה שאחרי הכשלון המהדהד של One (ועוד לפניו של "חמצן"), שאחרי הפרידה המתוקשרת, ושאחרי "רמזים" האלבום שהוא לא יצירה מושלמת, אבל הוא בטח אחד הטובים בקריירה של ריטה, ויותר ממרמז על קאמבק ראוי ומרשים של הדיווה הגדולה ביותר שלנו (וכנראה היחידה שבאמת יש לנו).

גם בהופעה עצמה ריטה מפזרת רמזים סותרים. מצד אחד, היא עדיין "ריטה". עדיין אובר-דרמטית, עדיין מתרגשת עד דמעות (ומזכירה את החיקוי הנפלא שלה שעושה עלמה זק), עדיין רוקדת בחתוליות על הבמה, עדיין מחבקת ומנשקת את הנגנים בצורה מביכה. מצד שני, נראה שמשהו עבר על ריטה. המופע אינטימי ותכליתי, הדגש הוא על השירים ולא על ריטה, היא לבושה בצניעות, התאורה שמסביבה פשוטה. נראה שריטה באה להשמיע ולהישמע, ולא לעשות פוזות או למכור אשליות של גדולה.

וזאת יכולה לעשות רק מי שהיא גדולה באמת – ריטה מזמן לא נשמעה כל-כך צלולה ומרגשת, הקול שלה נוגע בגן-עדן. השירים המצוינים, שעומדים במבחן הזמן ללא בעיה, הופכים בידה המיומנת ליצירות נפלאות, שרגע גורמות לך להזיל דמעה ורגע מעיפות את הקהל, כולל סבים וסבתות, לשמיים. וריטה מנצחת על הכל ביד רמה, בין אם כשהיא יושבת על כסא ובין כשהיא רוקדת עם הסטנד של המיקרופון כמו רוקרית, גם כשהיא יושבת על הרצפה ומספרת סיפור על ילדותה באיראן וגם כשהיא רוקדת בטירוף לצלילי להיטיה הגדולים.

ויש כאן את כל הלהיטים כמעט – מהאלבום הראשון ("אנחנו חוגגים עשרים ושתיים שנה", היא מספרת, לפני שהיא שרה את "שביל הבריחה", "עבד של הזמן" ו"בגידה" בחגיגת אייטיז מטורפת. בהמשך היא תשיר גם את "שיר אהובת הספן" ו"לבכות"). דרך "ימי התום" המופלא (שיר הנושא, ושלושת הלהיטים שאי אפשר בלעדיהם – "בוא", "עטוף ברחמים" ו"אני חיה לי מיום ליום" בהדרן אל מול קהל שלם שעומד על רגליו, שר ומריע), "אהבה גדולה", "תפתח חלון" ועד ל"רמזים" החדש, שאת שיריו – הטובים יותר והטובים פחות – היא מבצעת רובם ככולם.

ריטה נעה בין השירים העצובים לשמחים, השקטים למרקידים, בחן ובמקצועיות. מחזירה מן האוב את "קונצרטינה פלשתינה" של איתן נחמיאס-גלס (מ"תפתח חלון"), נותנת גרסה נהדרת ל"שרה ברחובות", מרגשת עם "גרה מול הים" שכתב יוסי בנאי ז"ל. בחירת השירים מוקפדת וזורמת, ההפקה של לידר לא לוקחת סיכונים אבל עושה את העבודה. לעתים נדמה כאילו מישהו לוחש לריטה מאחורי הקלעים "לא להשתולל, להרגיע", ובכל פעם שנדמה שהנה היא קורעת את הבגדים ונכנסת לאקסטזה, היא מורידה הילוך וחוזרת למקומה.

ואני דווקא אוהב אותה ככה, בלי הפאתוס ועודף הרגשנות. פתאום יש המון מקום לשירים הנפלאים, וריטה מוכיחה שהיא יכולה להיות זמרת רוק, ולעשות שפטים בשישה נגנים מוכשרים (כולל אורי מיילס הנהדר) שמלווים אותה במומחיות ומניחים לה "רק לשיר", כפי שהיא מבקשת ב"רגע פרטי" שנועל את ההופעה. וכשהיא שרה, את "לבכות", את "האם היית" המרגש, את שיר הנושא של האלבום החדש (והמופע), ריטה היא ללא ספק בליגה משל עצמה, ונותנת תמורה מלאה ועוד טונות של אהבה לקהל שמילא את ההיכל בהרצליה.

בסיום שעתיים של הופעה, ה"רמזים" של ריטה ברורים וחד-משמעיים. הפסדנו את הזוג המלכותי של המוסיקה הישראלית, אבל הרווחנו את הזמרת הכי טובה שיש לנו. אני מקווה שריטה תישאר בפורמט "אקוסטי וקטן" ולא תתפתה לסדרת "קיסריה", כי מגיע להרבה יותר אנשים לראות ולשמוע, להיווכח כי לריטה יש כל-כך הרבה עוד להציע, וכמאמר חנוך לוין תמורת מעט מאוד היא מוכנה לתת כל-כך הרבה.

(רמזים – ריטה בהופעה, היכל לאמנויות הבמה הרצליה, 07.04.08)