שגיא נאור

שיר אחרי הגשם

אחרי הגשם, אחרי הסערה, אחרי המלחמה. אתה חוזר אל הבית שעזבת, אל הכפר הקטן, אל בתי האבן. אתה רואה בשנית את המספרה של אבא, את בתי הקפה המפורסמים, את התחנה שזכרת.

אתה שר לעצמך שיר, שיר ישן שאמא לימדה אותך. לא שרת את השיר הזה שנים, שנים שלא היית חופשי לשיר אותו. אבל עכשיו אתה חופשי, חופשי ללכת הביתה, חופשי לחזור לכאן. חזרת כמצנח, גם אתה עדיין בורח. בורח מאנשים רעים, משנאה, מלב של אבן.

אתה בורח מהשיירה, אתה בוכה כל הדרך חזרה, ורק יכול לחשוב על השיר, שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הסערה.

פרחים ברוח

"אצלנו בבית", יגיד לך כמעט כל בן דור שני לשואה, "לא דיברו על השואה". כל-כך הרבה אבד שם, כל-כך הרבה אבד משם בגלל שלא דיברו על השואה.

כשהלנה בירנבאום כותבת על השואה ב"פרחים ברוח" היא כותבת בחידות, במשלים, באסוציאציות ומטאפורות. ארבעים שנה אחרי והיא אינה יכולה להתמודד עם הכאבים בצורה ישירה.

"תמונות שרק בזכרוני עוד / כמו פרחים ברוח / תמונות שרק בזכרוני / פזורות ברוח לכל עבר / זרועות, זרועות", היא כותבת. והזרועות שלה מחבקות, מלטפות, ומביאות איתן דמעות, כמו פרחים ברוח.

התחנה הקטנה טרבלינקה

הטקסט הבלתי-רגיל של "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכתב על-ידי המשורר ולדיסלב שלנגל. שלנגל, משורר ופזמונאי יהודי כתב בפולנית, ורבים משיריו חוברו בגטו וורשה בחודשים האחרונים לקיומו ומתארים את המצוקה והקושי.

את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ביחס לצפוי ליהודי הגטו במחנה ההשמדה טרבלינקה, יהודה פוליקר לא שר את השיר. הוא מדקלם אותו. כי שיר כזה לא ניתן לשיר. שיר כזה צריך פשוט לומר, כל אחד לעצמו, וכולנו ביחד.

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך...

ואין אפילו קופה

וגם איש המטענים איננו

ובעבור מליון לא תקבל כרטיס חזור...

ילל / רדיו רמאללה

"רדיו רמאללה" שייך לרצף שירים שאינם קשורים בצורה ישירה לשואה, אבל בהחלט ממשיכים את הקו החושפני-אישי של גלעד ופוליקר. די להאזין לזעקה של יהודה ב"ילל" האינסטרומנטלי, כדי להבין את הכאב והקושי שהשירים עוזרים לפרוק. הזעקה הזו מתקשרת לי לביצוע המחודש של ברי סחרוף ופוליקר עצמו ל"רדיו רמאללה", שהוקלט עבור "עבודה עברית 2". דווקא הגיטרות המכסחות בביצוע החדש מדגישות את מסר של השיר הזה, של האלבום – לרקוד ולבכות, לדפוק את הראש ולפרוק את הכאב.

"רדיו רמאללה" היתה תחנת רדיו ירדנית, ששידרה מוזיקה "עכשווית" בשנות השישים, בתקופה שבה הרדיו הישראלי שחה במים הרדודים של שירי להקות צבאיות ושירי "מטעם", בניסיון נואש ואווילי לחסום את התרבות המערבית מלהשחית את לב הנוער בציון. הוא הפסיק את שידוריו, באופן כה סמלי, במלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את פני המדינה, ושהייתה לרבים טראומה כואבת, גם אם הסתיימה בצורה הירואית.

תחושת הבדידות בשיר ("פתאום אני כאן בלי אף חבר, חדר לבן עליי סוגר, חושך הלילה"), הבלבול בכל הקשור לאמונה ("אלוהים גדול, הוא בטח לצידנו"), ההתרפקות על העבר ("יום יבוא ניפגש, ניזכר, נתרגש איך היה ב-65'") – כולם נשמעים מוכרים, מוכרים מדי אחרי השירים מ"שם". המלחמות של היום הן המשך של המלחמות דאז, אז כמו היום העולם שלנו אפל ומלא בתופת, ונחמה ניתן למצוא אולי רק בשירים.

האהבה הורגת / מכאן ועד בכלל

ברשימת הטראומות שאינן קשורות לשואה ומלחמה, האהבה מככבת. "אהבה ראשונה היא תמיד אחרונה", כתב יעקב גלעד ב"האהבה הורגת". משפט סתום, משפט מופלא. רק מי ששברו לו פעם את הלב יבין זאת. הצלקות מחלימות, אבל משהו כבר לא יחזור לקדמותו. ו"תגיד לה אם היא דואגת / שהאהבה אותי הורגת".

"האהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם משירי האהבה-שנאה החריפים, הקשים, המצמררים שנכתבו במוסיקה הישראלית. הם מפרטים לפרטי פרטים את העלילה, את הרגשות, את הטראומה. "שנים, קילומטרים, אוקיינוס גדול / מכים בי כאילו עזבתם אתמול", כותב מי שנשאר מאחור, נבגד, לבד. "לקחת מכל הבא ליד / עכשיו תלכי לישון לבד... כמוך יש אלף בחינם" שר פוליקר מלים ששורפות, שנושכות, שקוברות.

"אף פעם לא היית שלי / אף פעם לא אהיה שלך / היי שלום מכאן ועד בכלל" הן שורות אחרי הטראומה, שורות של השלמה. גם "ועכשיו אני כאן לבדי במיטה / המראה ממולי לועגת / האהבה הורגת". ההשלמה נובעת ממציאות שאי אפשר לשנות, מעבר שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לקבל אותו. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע". "אולי זה מהלך שמימי / אולי רק דחף פתאומי / זה בטח לא רק אצבע הגורל".

יש שיגידו שטראומות מאהבה ראשונה, מבגידה, מקומן לא מתאים לצד שירי השואה והאובדן. אבל מנקודת מבטו של בן הדור השני, מי שהשואה בשבילו היא אוסף של כאבים וצלקות שלא יבין, ואילו האהבה בשבילו היא כאבים וצלקות טריים, כל הטראומות האלה מתחברות זו לזו, כמו שרשרת ארוכה של כאב.

קול מארץ הרוח

האשה שמסתובבת ברחובות עם עגלה מלאה בשטויות שאספה ברחוב היא הילדה שאיבדה בית, ואבא ואמא, ואח ואחות.

בעיניה עוד נותרה התמונה של משפחתה הקטנה, בית, ילדה עם קוקיות. על פניה נתן לראות את הצלקות, הסימנים, הקעקועים שצרבו בה השנים.

היא הייתה יפה. היום היופי הזה מסתתר מתחת לקמטים וזכרונות, מכות ובלבול. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

הם חוזרים אליה, הקולות משם, מארץ הרוח. לפעמים אלו שירים, שירי ערש ששרה לה אמא. לפעמים אלו הצעקות של החיילים שמחפשים אחרי ילדים שמתחבאים בבתים, בחצרות.

היא הייתה תמימה. היום התמימות הזו כלואה מתחת לשריטות, לדאגות. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

בגלל

את יהודה פוליקר ויעקב גלעד לא צריך לשאול למה הוציאו את "אפר ואבק". אם משהו נותר לא ברור, אחרי כל המלים האלה והסרט ההוא, הם עונים לכל השאלות הקשות ב"בגלל".  הם מספרים על העלייה והנפילה, על הפחדים והאכזבות, האהבה שסופה להיגמר, הילדות והבדידות. הטראומות זולגות מהמילים של גלעד, הכאבים נשמעים בקול של יהודה. "גם אנחנו קורבנות", הם אומרים, ומסכמים: "בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר, בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד, בגלל זה".

עשרים שנה אחרי, ששים שנה אחרי, בגלל זה "אפר ואבק" תמיד יהיה כאן, תמיד יגרום לי ללכת לאיבוד שוב, בחיפוש אחרי העבר האבוד.

בגלל שאחרי המלחמה ההיא
נולדתי אני
בגלל שאחרי המלחמה
נולדת אתה
בגלל ששנינו הולכים לאיבוד
בחיפוש אחרי העבר האבוד
בגלל ההליכה מן הסוף להתחלה
בגלל העלייה התלולה
בגלל הנפילה
(איזו נפילה גדולה)
בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה

(אפר ואבק, יהודה פוליקר, CBS, 1988)

קרדיטים לתמונות: vm_ramos, broterham, Jean-François Chénier, wolfsul, RebelBlueAngel.