שגיא נאור

"כל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא

  וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"

 (מתוך התלמוד)

בישראל ממתינים למעלה מאלף אנשים להשתלת איברים. נשמע מצמרר, לא?   אלף אנשים סובלים, כואבים, מעבירים את חייהם בין חיים למוות, ויכולים לקבל את חייהם בחזרה ביום אחד, אם רק יימצא להם תורם.

אבל הנכונות לתרומת איברים בישראל נמוכה מאוד. לפי משרד הבריאות רק כ-4% מהאוכלוסיה בישראל חתומים על כרטיס תורם, המצהיר כי במקרה של מוות החתום מאשר לתרום את איבריו. ללא כרטיס שכזה, מי שמחליט בעניין היא המשפחה (הכואבת, מרוסקת או אבלה ברוב המקרים), ושיעור ההיענות במקרה זה נמוך מ-50%.

"אָדי", האגודה לקידום השתלות בישראל, נוסדה על-ידי משפחת בן-דרור, לזר בנם אהוד שנפטר בעודו ממתין לתרומת כליה. "אדי" מחזיקה מאגר מידע של כל תושבי ישראל שחתמו על כרטיס תורם, כלומר מוכנים לתרום איברים אחרי מותם. כאמור, חתומים ב"אדי" כ-250 אלף אזרחים (במדינות מערב מתוקנות שיעור החתימה מגיע אף ל-35%).

בכנות - לא נוח להתעסק עם הנושא "מה יקרה לי כשאמות". שמעתי כל מיני דעות משונות בעניין הזה, בשתים-עשרה השנים שאני חתום על הכרטיס ומקדם את העניין באופן די פעיל (אך חובבני) – הרגשה כאילו חתימה על כרטיס היא "אישור" למישהו למעלה לקחת חיים, סתם תחושה של "עין הרע", הרגשה ש"יש מספיק אחרים שיתרמו" ועוד ועוד. נראה שרק כאשר – חס וחלילה – מישהו במשפחה זקוק לתרומה, מישהו במשפחה סובל וכואב בציפיה לאיבר שיציל את חייו, רק אז מבינים אנשים כמה חשוב לתרום איברים. לכולנו, כחברה, זה מעט מדי ומאוחר מדי.

לי – כאתאיסט, שאינו מאמין בתחיית המתים וגם לא בגלגול נשמות – נראה תמיד מפתיע שאנשים ממאנים לתרום את איבריהם. אחרי הכל, you can’t take it with you. ואם איבר כלשהו יכול להציל חיים, האם לא עדיף לתת אותו למי שזקוק לו, מאשר לתת לו (סליחה על הבוטות) להרקיב סתם כך?     אבל גם לאלו המאמינים, ויאמינו במה שירצו, לא צריכה להיות כל בעיה עם תרומה. האמונה היהודית גורסת שהמצווה לתרום היא גדולה ביותר, ומי שאינו תורם "מבזבז" את האפשרות להעניק חיים. הבעיה היחידה היא עם קביעת המוות, וב-1986 פתרה את הבעיה הרבנות הראשית, שהכירה במוות מוחי כמוות לכל דבר. אפילו תחיית המתים לא אמורה להיפגע בשל תרומת איברים, שהרי המתים מכל הדורות יקומו לתחייה, בין אם איבריהם שלמים ובין אם לא (בשל תאונה או סתם שנים מתחת לאדמה). באותו אופן מתייחסות לעניין גם הנצרות וגם הדת המוסלמית, הבודיהזם ופילוסופיות השינטו וההינדו.

בקיצור, אנשים ממתינים לתרומה, אנשים כמוני וכמוך, ובמדינה נאורה כשלנו, מדינה שבה "כולנו אחים", אין כל סיבה שלא יחתום על כרטיס תורם כל אדם ואדם. בארה"ב אומרים המומחים שתשעה אנשים מתים כל יום בהמתנה להשתלה. הסטטיסטיקה בארץ לא ברורה, אבל הכיוון חד וברור. וגם הפתרון – אם כולם יחתמו על הכרטיס, לא תהיה כנראה רשימת המתנה, ואנשים לא ימותו סתם.

כבר היום יש הצעות שונות לחוקים ותקנות, שיגבירו את המודעות לתרומת איברים ואת ההסכמה. בין אם מדובר בהצעות כגון זו של נועם פלד ובין אם הצעות חוק דוגמת זה הנהוג במדינות סקנדינביה (שם ברירת המחדל היא שהאדם מוכן לתרום; אם אינו מוכן, עליו להצהיר על-כך), ברור לכולנו שייקח זמן רב עד שהצעות כגון אלה ייושמו. חבל להשאיר את העניין בידי מחוקקים ו/או לוביסטים. אפשר לפעול כבר היום, כבר עכשיו.

אם אין ברשותך כרטיס תורם, הנה הפרטים של "אדי":

אדי, האגודה לקידום השתלות בישראל

רח' נח מוזס 15, תל-אביב 67442

טלפון: 1-800-609610

אפשר גם להצטרף בקלות דרך האינטרנט כאן.

כל אחד יכול לעשות את זה, מגיל 18 ואילך, ללא תלות במצב בריאותי, נפשי וכדומה. אגב, אפשר גם להתחרט אחר-כך. אני גם ממליץ למי שהחליט לחתום לשתף בעניין את משפחתו, חבריו והסביבה שלו. ככל שיחתמו יותר, מצבנו יהיה טוב יותר.

שפר עליי גורלי, ואיש ממשפחתי או סביבתי הקרובה לא היה זקוק לתרומת איברים. כולי תקווה שהמצב יישאר ככה תמיד. ובכל זאת, ודווקא בשל כך, אני חתום על כרטיס של "אדי". הגיע הזמן שתחתמו גם אתם.

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'"

(מתוך "הלכות רוצח ושמירת הנפש" לרמב"ם)