שגיא נאור

"אני צריכה

 עיניים להסתכל בהן

 רק לזמן קצר

 אני צריכה

 מלים להקשיב להן

 רק לזמן קצר

 אני צריכה מישהו חי

 רק כדי להיות איתו

 רק לזמן קצר

 אני מפסידה עכשיו

מפסידה עכשיו

קשה להמשיך ולהאמין

ברצון טוב ובחיוכים

הם כולם נראים לא אמיתיים

אני הולכת לישון עכשיו

האם תוכל בבקשה להעיר אותי

כשהבדידות תסתיים?"

                                    (wishing)

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה קניתי אלבום "על עיוור". בעידן היונה אני מעדיף לשמוע אלבום מספר רב של פעמים, בנוחות של הבית, לפני שאני רוכש אותו במיטב כספי. ובכל זאת, רות דולורס-וייס (להלן: רד"ו) הצליחה לגרום לי לרכוש את אלבום הבכורה שלה, Come See (Raw Versions), מיד כשהוא יצא, כמעט בלי מידע עליו. לא היו כתבות שער צהובות בעיתונים, בקושי ביקורת וחצי שהצלחתי למצוא, השמעות ברדיו – יוק (לפחות במעט שאני שומע). אלבום שיצא בדממה יחסית, הגם שקשה לומר שללא כל הייפ (מיד פרטים).

ובכל זאת רכשתי את האלבום ככה, בלאנקו, והכל בגלל שתי סיבות טובות וחשובות: "כשהלילה יורד" - השיר הכי טוב ששמעתי בשנה שעברה; שיר שפשוט ניפץ אותי לרסיסים וממשיך לעשות כן בכל השמעה; שיר שנכתב עבור פסקול הסרט "המסע הארוך" של ערן קולירין, ואחראים עליו דויד פרץ (הזוכה, בין היתר, בתואר "האיש המוזכר ביותר בבלוג זה") ואלעד שופן; שיר שבו יכולת השירה הדרמטית של רד"ו פשוט מתפרצת וכובשת בלי יכולת התנגדות; שיר שלא שייך לאלבום הזה, אבל מהרגש ששוחרר לאוויר החופשי (באדיבותו הבלתי-נדלית ובלתי-פוסקת של דויד, כמובן), יצר המון ציפיה לעוד חומרים מרד"ו – ו"I Love (this blue life of mine)", שיר מספר 4 באלבום,  שניתן להורדה חופשית כבר כמעט שנתיים (!!!), וגם הוא התברר כשיר מצויין, ועוד יותר הראה את הסגנון של רד"ו - נקי, אפל ומלווה בפסנתר, משאת-נפשי ממש. בקיצור, שני אלה יחד יצרו אצלי, ואצל עוד צפרדעי רשת מוזיקליים בביצה שבה אנחנו חיים ופועלים, מיני-הייפ לגבי רד"ו, שמור ליודעי דבר בלבד ובכל-זאת הייפ. עובדה: קניתי את האלבום (כמעט) "על עיוור".

[אגב, במאמר מוסגר, טיפ קטן לאמנים מחד ולתעשיית המוסיקה הישראלית בפרט: בשתי הפסקאות לעיל טמון כל הקסם (והכסף). תפסיקו להילחם ברשת, ותתחילו לנצל אותה לטובתכם. למה לא לשחרר סינגלים חינם-אין-כסף ברשת, אם ממילא משחררים אותם לתחנות הרדיו, עיתונאים ושאר פרוטקציונרים?    למה לא לגרום לאנשים להתמכר לאט-לאט לחומרים של אמנים חדשים, כך שבשלב שבו יוצא האלבום, יהיו כבר מספיק אנשים שירכשו אותו בלאנקו (ולא יחכו להוריד את כולו בקאזה)?   בקיצור, עזבו את תאוות הבצע קצרת-הטווח וחשבו לעתיד. אם אתם עדיין מתקשים להבין, אני ממליץ על יועץ מצויין בשם דויד פרץ. סוף מאמר מוסגר.]

אם היו לי חששות, הרי ש-"Wishing" (המופיע לעיל בתרגום שלי – כל שירי האלבום הם באנגלית, אם טרם ציינתי זאת), השיר הפותח את האלבום של רד"ו, הפיג את כולם באקורד אחד נמוך של פסנתר. הפתיחה הדרמטית-אפלה, הביצוע הנקי (raw versions או לא raw versions), הטקסט היפה והקול הנהדר של רד"ו – כל מה שביקשתי מהאלבום הזה קיבלתי (למעט, אולי העובדה הפשוטה שהוא באנגלית. אחזור לזה בהמשך).

אומרים "אל תסתכל בקנקן", ובכל זאת הקנקן השחור והקצר שבו נתון האלבום של רד"ו מספר את כל הסיפור של האלבום בעצם. העטיפה השחורה, התצלום הדהוי עם הסיגריה בזווית הפה א-לה פי-ג'יי הארווי, התודות (תודה ראשונה לאחד טום וייטס, תודה שניה לאדי על Bonemachine, ועוד תודה לאנשים ש"בוחרים לראות עלה רביעי של תלתן לא כפגם גנטי אלא כמזל גדול...) – כל אלה משמשים כאקספוזיציה לדבר האמיתי: שמונה שירים, עשרים ותשע דקות, המון כאב, בדידות וחשיפה (מצד רד"ו, כמובן) והמון אושר (למי שהואיל להקשיב). נו, טוב - מה כבר אפשר לצפות ממי בחרה כשמה האמצעי את המלה "דולורס" (מספרדית: כאב, עצב, מצוקה, חרטה).

הלחנים של רד"ו משתלבים נהדר עם המילים והשירה שלה. היא לא מפליאה בנגינה, לא מרגישה צורך להוכיח כלום (למעט שני הקטעים האינסטרומנטלים הנהדרים, “Tango of the Second Chance" ו-“Air” של באך, שם היא באמת מראה כמה טוב היא משתמשת בפסנתר וכמה טוב היא מייצרת עבורנו בפסנתר שלה), מנגנת חלש רגע אחד ומכה ללא רחם בקלידים ברגע שאחרי. כך, למשל, ב-“Let’s Dance” המתרומם לגבהים נפלאים של שירה ופסנתר, כולל מעבר משעשע לקטע ריקוד של אקורדיון, כלי הקשה ושריקה בסופו, בעוד רד"ו מבקשת "רק הפעם הזו תרקוד איתי, תן לי לשים את ראשי על כתפך, עצום עת עיניך, עצום את עיניך ותרקוד איתי, ותשכח, תשכח הכל פרט לי".

רבים וטובים הזכירו את הדמיון של רד"ו לפולי-ג'ין הארווי – השירה האינטימית, החיטוט בנפש בטון נשי אך אסרטיבי, האפלוליות, המינימליזם והבלוזיות. לי היא הזכירה בעיקר פולי אחרת, פולי-אנה פראנק, הלא היא שרון בן-עזר, במיוחד זו של השירים באנגלית ב"אין לבחור" (אלבום נפלא, שנשמע טרי, אקטואלי ובועט גם חמש-עשרה שנים אחרי צאתו). שיר כמו “Island of Faith” נשמע ממש לקוח מתוך אותו אלבום, השירה השקטה-מתייפחת-צלולה במיוחד. רד"ו שרה "אני רוצה להראות לך דרך לאי של אמונה שמה נמצא ביתך, שם אתה יכול לזרוע את זרעי האושר ולראות אותם צומחים", ואפשר ממש לחוש באמונה ובתקווה שעולים מקולה.

גם "I Love (this blue life of mine)", שאמור שוחרר כטיזר לאלבום, הוא שיר מאוד פוליאנה-פראנקי, עם מילים נהדרות ונגינת פסנתר חזקה ונעימה, ומוטו שמסכם למעשה את רוח האלבום כולו – "יכול להיות שזה קל יותר לאחדים, יכול להיות שאחדים מאושרים יותר, וזה נכון שלעתים אין אף אחד שיראה את היופי פרט לי, אז אני שרה, שרה לעצמי". כן, ככה היא כנראה, רד"ו, אוהבת את החיים הכחולים-עצובים שלה, בטוחה בעצמה, כשרונית מספיק כדי להעביר המון בשירה ופסנתר בלבד, אמיתי מספיק כדי לדון באמת בחייה, בלי מסכות והתייפייפות, אשה אמיתית.

יש באלבום איזה אווירה קברטית סמויה, המצוייה גם במוסיקה של מר וייטס, שוודאי מהווה מודל לחיקוי עבור רד"ו. אלא שבמקרה שלה, הקברטיות הזו הרבה יותר מחוייכת ונינוחה, ומזכירה בעיקר את גברת גומונדסדוטיר. ''I’ve been such a good girl''  הוא שיר ביורקי ממש. רד"ו שרה "הייתי ילדה כזו טובה, למה אתה מביט בי ככה, למה אתה נראה כה מרוחק". זהו שיר השתוקקות, אהבה חד-צדדית שמובילה לאובדן עצמי, והשירה כמו גם הלחן מאוד שונים משאר שירי האלבום. וכששיר כזה מגיע אחרי שיר כמו "I Love (this blue life of mine)" ואחרי קטע קלאסי כמו “Tango of the Second Chance” אתה מבין כמה מגוונת ומעניינת היא רד"ו וכמה מהנה ומענגת היא היצירה שלה.

"יש לי כלבה והיא שרה לפעמים

יש לי גבר שאוהב אותי יותר מהחיים

יש לי וויסקי בכוס

הפסנתר שלי איתי

אני יכולה לראות את הים כל יום.

אני אוהבת את החיים האלה

למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות.

כלום לא קל

ואני נכנעת הרבה

אבל לא הפסקתי מעולם להיות מה שאני רוצה להיות

ואני גאה

ואני חזקה

וכשהיא אומרת שהחיים שלי לפניי

אני מתפללת לאלוהים שהיא איננה טועה.

אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר

אני יכולה להתמודד עם הכל

אני מוכנה לאכזבות

כל עוד אני נותנת הכל

אני לא מתפללת לאלוהים בשביל שום דבר אחר

אבל אני מבקשת את הכוכבים

ואני מנסה להאמין במזל

ואני שותה בשבילך בכל פעם שאני שותה

ואני מנסה להאמין במזל

אני מנסה להאמין במזל

אני מנסה להאמין במזל

אני לא רוצה למות בלי לפגוש אותך"

                                                (Letter)

 ''Letter” הוא השיר שלמעשה חותם את האלבום, אם משמיטים את הקטע האינסטרומנטלי הקלאסי שאחריו. אם חשבתי ש"כשהלילה יורד" הוא שיא שרד"ו תתקשה לשחזר, מגיע השיר הזה ומתעלה עליו. אולי משום שפה המלים והלחן שלה, אולי משום שכאן היא באמת חושפת את עצמה, אבל מדובר בשיר הכי טום וייטסי באלבום, עם קול ילדותי אך מדהים בכנותו, והמלים האלה, המרגשות וההורסות. מסתבר שאפשר להפיל אותי על הרצפה גם באנגלית, ורד"ו עושה את זה בקלות יחסית, בשתיים וחצי דקות של שכרון חושים.

מהפיסות הביוגרפיות המעטות שנמצאות ברשת, רד"ו גדלה באשקלון. הדמיון בשם לרות וייס המיתולוגית חשוד קצת, ככה שיכול להיות ש"דולורס" הוא לא הפיקציה היחידה בשם. אבל כל עוד הפיקציה היא אך ורק בשם, לי – אישית – אין בעיה עם זה. בכל השאר רד"ו היא אמיתית ככל שניתן להיות, מרגשת ככל שניתן לרגש ובעיקר מנצלת כל פיסה מהכשרון הנפלא שלה, כדי להביא את הגרסאות – גולמיות ככל שיהיו – למקסימום, והתוצאה משאירה מאחור הרבה מאוד מהשירים האובר-מעובדים אובר-מתוחכמים שנשמעים במקומותינו מכל עבר. הגם שהאווירה של האלבום די הומוגנית – בלוז, וויסקי, עשן, כאב – הסגנונות השונים, העליות והמורדות, האתנחתות המוזיקליות – כל אלה הופכים אותו למפגן מהפנט ותיאטרלי, דרמטי ומעניין, בולט ושונה, ובעיקר מאוד מספק.

הבטחתי ולכן אקיים – כל מה שרד"ו "הבטיחה" לי טרם צאת האלבום התממש בו ובגדול, פרט לעניין אחד קטן: האנגלית. הייתי – ואני מתחיל להישמע כמו זקנה טרחנית, ובכל זאת - מאוד שמח לראות יוצרת מדהימה כמו רד"ו עושה את זה בשפת התנ"ך. גם ככה חסרים לנו יוצרים ישראליים מעניינים, אז לאבד אחת כמו רד"ו לטובת השפה האנגלית?   הטקסטים הנהדרים שלה ששניים מהם התיימרתי לתרגם כאן במלואם גורמים לי להזיל ריר במחשבה על איך היה נראה אלבום שלה בעברית. אני מקווה כי יימצא מישהו שיואיל לשכנע, לעזור (אולי גם לממן) לרד"ו להקליט את האלבום הבא שלה בעברית, מתוך אמונה ותחושה, שבעברית היא תיצור ותישמע לא פחות טוב, אולי אפילו יותר טוב (אגב, האלבום הזה יוצא בהוצאה עצמית, עוד מסמר בארון הקבורה של תעשיית המוסיקה הישראלית המסורתית).

אה, ואם כבר תלונות, אז הנה משהו קטנוני-מעט אך חשוב: המילים של רד"ו נהדרות. היא כותבת ושרה באנגלית בלי הרבה בעיות, אבל בתהליך כתיבת המלים בחוברת שמצורפת לאלבום מישהו פישל, ובגדול. כל-כך הרבה שגיאות כתיב (סתם דוגמה: את המלה losing, כלומר מפסידה, שרות כותבת – וגם מבטאת - בשיר wishing כותבים כפי שאני כתבתי כאן ולא כפי שמופיע במלים), טעויות ובלבולים, ממש כואב הלב. אז בפעם הבאה, הוצאה עצמית או לא, כדאי להשקיע לא רק בצילום וסגנון, אלא גם ב-Spell Checker, אולי אפילו עורך. אלבום כל-כך קרוב לשלמות ראוי גם לפרפקציוניזם גם בפרט הטכני הקטן הזה.

[ (Come See (Raw Versions, רות דולורס-וייס, הוצאה עצמית, 2004 ]