שגיא נאור

זרעי קיץ נישאים ברוח
מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות...

"אתם יודעים מה זה 'ערגונות'?", היה מאיר שואל את הקהל בהופעות שלו בחיוך ממזרי לפני שהיה שר להם/איתם את "זרעי קיץ". והוא היה עונה: "ערגונות הם כיסופים כאלה, געגועים קטנים, למשהו שהיה ואיננו עוד".

אני שומע את מאיר שר "זרעי קיץ", ואנחנו כבר באמצע יולי, ותשע שנים בלעדיו הן המון זמן להתגעגע.

מאיר תמיד היה מעין "סיגריה גנובה בפי נערים", משהו שאתה מגלה בעצמך, נחבא מאחורי ים הנינטים, בתשוקה ראשונה אתה מוצץ ונשאף, מסונוור מהבהוב, הבהוב העונה.

והקיץ שבא להיות מביא איתו תמיד גל אהבה, גל שנשבר בכמיהה, כמיהה למה שהיה ואיננו עוד. תשע שנים, אני אומר לעצמי. תשע שנים, עצמי עונה לי, וכבר הגיע הזמן להתרגל. להתרגל לקיץ בלעדיו, לחום ולחות ודביקות אין-קץ.

הייתה תקופה שגם אני הייתי חלק מגל האבל, הגל הנשבר, העושה אותו שנה אחר שנה למלך משוח במלח, ומניח לו להישטף במים רגע אחרי. עם הזמן, זה דעך, זה הלך, כמו רוח קלה הבאה לעת ערב, התפזר מראשי והלאה, הלאה אי-אן.

היום אני מתגעגע למאיר לבד, בכל קיץ, מפזם לעצמי את "זרעי קיץ", מנגן שוב אלבום אחרי אלבום, שר כאב, שר לגמרי במקרה, שר ערגונות, כיסופים, געגועים קטנים, למשהו שהיה ואיננו עוד.

  מאיר אריאל, מרץ 1942 – יולי 1999