שגיא נאור

סיפרתי כבר על האהבה הרבה שהייתה לי לתפילות בית הכנסת בילדותי. לא בגלל אמונה רבה, אלא בעיקר בגלל יופיים של הטקסטים בתפילות ועוד יותר של המנגינות לצליליהן הם מושרים. מעטות מהתפילות האלה יצאו על גבי אלבומים בתפוצה רחבה, רובן לא בניגון המקורי (לדוגמה, "כי הנה כחומר" של חווה אלברשטיין או "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום).

כשיצא "שמע קולי" של מאיר בנאי הייתי מסויג. אני אוהב מאוד את מאיר, האלבום מולחן ומופק לעילא ולעילא, אלא שהטקסטים שהוא בחר – פיוטים של משוררים מימי הביניים בעיקר – היו בעיניי די פספוס. אין לי כל בעיה עם אלבומים "רוחניים" (ולראיה אהבתי הרבה ל"עומד על נייר" של אביתר), אבל אם כבר הולכים על מסורת, עדיף להתחיל מהמסורת שכולנו מכירים וחווים.

ובדיוק בגלל זה התרגשתי לפני חודש, כשאהוד בנאי חשף "שיר חדש" מאלבומו החדש שבדרך, אלבום זמירות עם טקסטים מן המקורות שמגיעים מארבעה מקורות: בילדותו, בבתי הכנסת השכונתיים ואצל הרב שלמה קרליבך, שהיה השפעה גדולה על בנאי מגיל צעיר.

"אל אדון כל המעשים" בהופעה חיה בקיסריה.

את "שלושה דברים" אהבתי מאוד, ועכשיו מגיעה הסנונית השנייה, "אל אדון כל המעשים", תפילה קסומה ויפה המושרת בשחרית של שבת. אהוד בנאי כאהוד בנאי מנכס את השיר לעצמו ומגיש אותו עם כל הלב והנשמה. לצלילי הפיוט היפה הזה אני חוזר עשרים שנה לבית הכנסת "החדש" ברעננה, מביט מסביב בהמון הגברים השרים בכוונה גדולה, ובהנאה גדולה שר איתם: "יצרם בדעת בבינה ובהשכל / כוח וגבורה נתן בהם / להיות מושלים בקרב תבל".

אם שני הסינגלים הראשונים מהאלבום מלמדים על כולו, הרי שמצפה לכולנו תענוג גדול בקרוב. אין אמן טוב יותר להוציא אלבום פיוטים וזמירות שכזה מאהוד בנאי. האיש שראה פעם את הדמיון בין שאגת ההמון במגרש כדורגל לתפילת החזן או נגינת העוגב, יביא עכשיו להמונים הצמאים את קול תפילות בית הכנסת, את היופי החבוי של המסורת היהודית.

בבלוג שלו ציטט פעם בנאי את האדמו"ר מפיאסצנא: "הניגון הוא אחד מן מפתחות הנפש שמעורר אותה ואת הרגשותיה...  לכן נרגיל את עצמנו ברנה ונגינה של עבודה לשמים... ומי שרוצה לעורר את עצמו או זולתו בדבורים צריך לחדש שפה חדשה...".
נראה כי זה בדיוק מה שהוא עושה עבור כולנו – מחדש שפה ישנה, מחייה אהבה אבודה.