שגיא נאור

להיות ילד באייטיז היה משהו קסום. לא סתם אני, ואחרים כמוני, נדרשים לזה שוב ושוב ושוב.

כתבתי על זה לפני חודשיים בהקשר של "איים אבודים". לפני חודש כתב על זה שלום גד ב"גלובס"  בציפיה להופעה של מוריסי. ועכשיו אני נדרש לזה שוב, הפעם בהקשר עצוב יותר – פטירתו של אייבי נתן.

אחרים יספרו על אייבי נתן האיש, לוחם השלום, הבוהמיין, אוהב האדם הגדול. אני רוצה לספר על אייבי נתן ו"קול השלום", התחנה הפיראטית ששידרה החל מה-18 במאי 1973, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (אבל לא רחוק מדי), מוזיקה ושידורי רדיו.

במשך יותר מעשרים שנה שידרו אייבי וצוות השדרנים מוזיקה אחרת, שונה ממה שנשמע בדרך-כלל בתחנות הרגילות (של "קול ישראל" וצה"ל), כשבין השירים מתובלים קטעי דיבור בזכות השלום (“Peach is the word, and the voice of peace is the station, 24 hours a day” או "עם שקיעת החמה תפסיק תחנת קול השלום את שידוריה למשך 30 שניות לזכר קרבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו).

בסרט "עם שקיעת החמה" ששודר לא מזמן בערוץ 8 אפשר היה להתרשם מהחדשנות של "קול השלום" ומההשפעה הרבה שהייתה לה על התרבות הישראלית. התחנה שידרה מוזיקה 24 שעות ביממה, השדרנים – שמות כמו גד ביטון, יקיר אביב, שוש עטרי, טים שפארד, עופר נחשון - עבדו מתוך שליחות ונתנו את הנשמה, והאווירה הנעימה והמחנכת שהתלוותה לשידורים כבשה את ליבם של צעירים ומבוגרים כאחד.

אני, אישית, התעוררתי כל בוקר במשך כל שנות לימודיי בבית הספר עם "קול השלום". זה מוזר, אבל שיר אחד זכור לי במיוחד מ"קול השלום", שיר שעד היום מעלה לי על הפרצוף חיוך טפשי ומציף אותי באושר לא מובן וילדותי.

מדובר בשיר "Song For Whoever" של ה-Beautiful South, ששמעתי ב"קול השלום" כמעט כל יום והתאהבתי בו עד כלות. הוא לקוח מהאלבום הראשון של הלהקה, "Welcome To The Beautiful South" שיצא ב-1989.

אם אני צריך להשמיע משהו לזכרו של אייבי, יותר מכל שירי השלום והביטלס שאייבי והשדרנים שלו נהגו להשמיע, הייתי ללא ספק בוחר בשיר הזה, שיר האהבה למי שזו רק תהיה (או מי שזה רק יהיה).