שגיא נאור

בחופשה האחרונה קראתי, סוף סוף, את "חיי פיי", ספר שעינת היקרה המליצה לי עליו ובצדק.

ייתכן ששווה להקדיש פוסט שלם לספר המשובח הזה של יאן מרטל, אבל נדרשתי לחזור אליו עתה בגלל הרשימה "קצרים" של אריק גלסנר מאתמול, שכולה מעניינת וחשובה, ובכל-זאת הרשו לי להתמקד בזה:

"ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ"... לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח
הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כשרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).

 כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק ומקצועיות מיומנת) צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך             מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי"...  

העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט!  לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן..."

מכיוון שחסיד ביקורות אני, וגם חוטא בכתיבתן, אני לא יכול שלא להזדהות עם המלים של אריק. אמנם אני נוטה פחות להאדיר את "העיתונות המסחרית" כפלטפורמה, שכן מזמן שקעה זו בביצת הרייטינג והבינוניות (כנראה בגלל המחסור בשלושת המ"מים הנצרכים), ונוטה יותר לחבב את קהילות האינטרנט (קוראים, חובבי מוסיקה, צופים בסרטים) והבלוגים השונים (שהרי מיטב המבקרים בעיניי כותבים היום בבלוגים משלהם ולא ב"עיתונות המסחרית", ע"ע יאיר, תימורה או גיא), ובכל-זאת זילות ערך הביקורת התרבותית הוא משהו שאני צופה בו כבר זמן רב בדאגה ובצער.

וכך אני מחזיר אתכם ל"חיי פיי", שכשסיימתי לקרוא אותו והגעתי לכריכה האחורית שלו (בחיפוש אחר פרטים על יאן מרטל, הסופר), נתקלתי גם בצרור ביקורות משבחות על הספר, מסוג יצורי הכלאיים שכל-כך מעצבנים את אריק. שם, לצד ציטוטים של אריאנה מלמד, בתיה גור, וגבי ניצן (סוג של סלבריטאי-ספרות בעל כשרון המעיד כי "קשה לי לחשוב על סיבה שלא לקרוא את הספר המלבב הזה"), גיליתי יצור כלאיים מוזר אף יותר: סלבריטאי-סתם המעיד על הספר כיוון שהוא... ובכן, סלבריטאי. סתם.

קבלו, לפיכך, את א-י-ל-נ-ה ב-ר-ק-ו-ב-י-ץ' (הו, אילנה!) המצוטטת באומרה כי "חיי פיי" הוא "ספר מדהים שקשה לשכוח אותו". פייר, שכנעה אותי במקום. מפתיע אותי איך מישהו לא זיהה את הפוטנציאל והפך אותה מזמן ל-ב.אילנה, משווקת מורשה של מוצרים לקהל הרחב בערוצים המסחריים השונים.