שגיא נאור

בחמישי האחרון, תחת הכותרת "למה הפסקנו לקנא בעובדי ההיי-טק", "חשף" סמי פרץ מ"דה מרקר" (העיתון לאנשים שמחים לאיד) את "התסכול של חבריו בהיי-טק שחיפשו עושר".

חבריו של פרץ "הופיעו בחיינו בעשור האחרון והילה של מסתורין נכרכה סביבם". הם בלטו בשטח בזכות "המכוניות הצמודות, האופציות, הגיחות האינטנסיביות לחו"ל והטייטלים הנחשקים". התסכול, של פרץ זאת אומרת, הוא כמובן על "המיליונרים שהולידה התעשייה הזאת, אנשים שבן לילה נהפכו לבעלים של מאות מיליוני דולרים וניצבו כבר בגיל 30 מול הבחירה אם להמשיך לעבוד או לעשות דברים אחרים".

היום מפלס הקנאה של פרץ ירד. הוא גילה כי האנשים "שעבודתם קיצרה להם את הדרך לבית חלומות עם גינה במושב בשרון... אפילו כאלה שעשו מכה יותר גדולה ובחשבונם שוכנים כמה מיליוני שקלים... הם החריגים", וש"על כל אחד כזה נמצא מאות ואלפי עובדים ששגרת חייהם בענף הרבה פחות זוהרת".

הניתוח של פרץ פשוט (וקלישאתי להחריד): "לאחר התפוצצות בועת היי-טק נכנס הענף לסוג של שפיות. מצד אחד, הוא מייצר פחות מיליונרים מבעבר ומספר סיפורי האגדות על יזמים שהקימו חברה מכלום, עשו כלום ומכרו אותה במאות מיליונים פחת... מצד שני, סיפורי העבר הם עדיין מנוע בעירה חזק מאוד לעובדי היי-טרק רבים... [ש]מפנטזים, חולמים, ונותנים את כל מה שיש להם כי איפשהו הם מקווים שבשתי שנות עבודה מאומצות הם יעשו את מה שאחרים עושים בעשור. זה בדרך-כלל מתחיל עם תקוות גדולות, עם מסירות והתגייסות טוטלית... ומסתיים במפח נפש כעבור שנה או שנתיים".

ואז כמובן מגיע הסיפור השחוק על החלום ושברו – "עבודה אל תוך הלילה, שעות עבודה אינסופיות וימים שלמים בשדות תעופה ובמטוסים... לאחר כמה חודשים או שנה... ספקות מכל הסוגים מתחילים לכרסם...". המסקנה של פרץ מהיכרותו עם העובדים המסכנים – "אף שהשכר הבסיסי טוב ומאפשר פרנסה בכבוד, אנשי ההיי-טק מתמודדים עם מנות תסכול שלא מוכרות בענפים אחרים, עם רמת ביטחון תעסוקתי נמוך ועם פער עצום בין החלומות למפח הנפש שבא אחריהם... אפילו לאלה שכבר עשו את זה... יש חששות. הם... מבינים שיהיה להם קשה מאוד לשחזר את השיא הזה... שבגיל 20.... בגיל 40 לא נעים להרגיש שהשיא המקצועי שלך היה לפני שש שנים".

פייר – עצוב. הייתי בטח פורץ בדמעות ומרחם גם אני על עובדי ההייטק המסכנים, עניים ומתוסכלים, בלי חלומות ובלי בטחון כלכלי, לולא הייתי אחד מהם, לולא הייתי עובד איתם כל יום, לולא הייתי בתעשייה הזו בשתים-עשרה השנים האחרונות, לולא הייתי מכיר כל-כך הרבה מ"עובדי ההיי-טק" שפרץ מתאר. ואני מכיר אותם באמת, לא את הקלישאות שהתקשורת בכלל ופרץ בפרט נהנה לפתח, כמו בסרט תורכי של אבי ביטר דוט קום. עבור פרץ, ועבור כל מי שקונה את השטויות האלה, הנה כמה נקודות למחשבה:

רוב עובדי ההייטק שאני מכיר הגיעו לתחום מאהבה גדולה ולא לכסף. אהבה לטכנולוגיה, רצון לשנות את העולם, חיבה לאתגרים, דחף להתקדם ולהגשים את עצמך – אלה הדברים שמניעים את האנשים שאני מכיר בתעשייה הזו. נכון, חלקם הגיעו לפני עשור בגלל המסתורין והצ'ופרים. למדתי עם לא מעט כאלה בחוג למדעי המחשב. אבל רובם התפוגגו אל מקצועות אחרים, בין אם לפני התפוצצות הבועה ובין אם אחריה.

המיליונרים בתעשייה הזו אם אכן חריגים סטטיסטית. לא מעט אנשים עשו לא מעט כסף מההייטק, אבל הרוב המכריע של העובדים יודע שהסיכוי לעשות כסף בהייטק זהה בערך לסיכוי לזכות במפעל הפיס. אבל מה שעוד חרגי במיליונרים בתעשייה הזו היא שהם עשו את זה לא בשביל להפסיק לעבוד. להיפך – רובם ככולם המשיכו לעבוד בחברה (ע"ע גיל שווייד), פתחו חברות נוספות (ע"ע שלמה קרמר), מימנו חברות (ע"ע יאיר גולדפינגר) וכל זה כי הם לא היו שם מלכתחילה בשביל הכסף אלא בשביל ההגשמה העצמית.

ובזה צריך לקנא, מר פרץ – ביכולת של עובד הייטק בתל-אביב לשנות את החיים של אנשים בכל העולם. ביכולת שלו לקבוע איך ייראה העתיד. ביכולת שלו להרים חברה לתפארת שמעסיקה אלפי עובדים, שמכניסה מיליונים ממס לקופת המדינה. ביכולת לנהל תקציבים של מיליונים, בלי טובות ותרומות מאף אחד. וכן, אם התמזל מזלו והוא עשה מכה, בין אם מדובר באלפי דולרים או בעשרות מיליונים, הוא השיג את זה בזכות ולא בחסד, וזה הדובדבן על הקצפת.

אני לא בטוח שהשוק היום מייצר פחות מיליונרים. אולי בעבר נוצרו הרבה מיליונרים על הנייר, אבל היום נוצרים לא מעט מיליונרים של ממש. כך או כך, מעולם לא מכרו יזמים כלום תמורת מאות מיליונים. חברות שמוציאות מיליונים הן – בדרך כלל – לא מטומטמות לגמרי. ייתכן שבעבר היה קל יותר למכור חברות – מבחינתי, גם זה לשינוי לטובה. בכל מקרה, כמו שכתבתי קודם, גם אם כל עובד מפנטז על המכה, רובם יודעים בדיוק מה הסיכויים לכך, והם נותנים את כל מה שיש להם לא בגלל הסיכוי למכה (תוך שנתיים?  באיזה פלנטה אתה חי, מר פרץ?!   אפילו החבר'ה של ICQ עבדו יותר קשה...), אלא כי כאלה הם – עושים את הכל בצורה הכי טובה שאפשר, נותנים את הנשמה ורוצים לקבל תמורה הולמת (שכר גבוה, תנאים מצוינים, יחס טוב). כשהם לא מקבלים תמורה הולמת, הם אכן עוברים לעבודה הבאה. ולמה לא בעצם?  זה טבעו של שוק עבודה משוכלל באמת, לא שוק של נוגשי-עבדים ועבדים-להשכרה.

עובדים קשה בהיי-טק. אבל אני לא יודע איפה בימינו עובדים אחרת, זולת אולי במערכת של "דה מארקר". ברוב החברות שעות העבודה אינן אינסופיות, ומעטים הם האנשים שאכן מבלים ימים שלמים במטוסים. ספקות יש תמיד, אבל אני יכול לספר למר פרץ שבחברה שאני עובד ממוצע הוותק של העובדים הוא הרבה מעל לשנה או שנתיים, וכך הדבר ברוב החברות שאני מכיר. אחרי הכל השכר הבסיסי טוב ומאפשר פרנסה בכבוד (פלוס), אז למה לעזוב?

רמת בטחון תעסוקתי נמוך הוא משהו שעוד לא שמעתי לגבי ההייטק. בניגוד גמור לשוק העבודה המחורבן בישראל, אפשר לספור על יד אחת את חברות ההייטק שמפטרות עובדים (אם כי זה עושה כותרות אצלך בעיתון), ומי שכבר מפטר או עוזב מקום עבודה מוצא מקום חדש במהירות. אני מאחל לכל עובדי ישראל בטחון תעסוקתי זהה לזה של עובדי ההייטק. אגב, איך בטחון תעסוקתי נמוך מסתדר עם זה שעובדים עוזבים עבודה כל שנה?  יש פה הרי סתירה פנימית.

ולסיום, גילוי נאות - אני כבר בן 34, מר פרץ. לשמחתי הרבה, אינני מרגיש שהשיא המקצועי שלי מאחוריי. להיפך. באופן דומה לכל הענפים המקצועיים האחרים, עם השנים מגיע ניסיון וגם בהייטק הבינו זה מכבר (קצת מאוחר, אני מודה) שאם כל הכבוד לנעורים של בני העשרים, צריך כמה שערות שיבה כדי להפוך עסק למצליח. אני יכול לספר לך שהעובד הכי טוב בקבוצה שלי עבר כבר את גיל 40, והוא רחוק מהשיא שלו. ואני עצמי מרגיש עדיין קצת צעיר כדי להמשיך ולעלות בסולם ולהגשים עוד חלומות ומאווים.

בקיצור, מר פרץ, איננו רוצים שתקנא בנו. אבל גם שמור לעצמך את השמחה לאיד. אנחנו מאושרים בחלקנו, מניעים את גלגלי הכלכלה הישראלית והעולמית, ובדרך מגשימים את עצמנו (וכן, גם קוראים "דה מארקר"). ואתה, מה אתה עושה?   במקרה הטוב, כותב על זה.

איך אומרים:  Those who can do, and those who don’t write about it.