שגיא נאור

אני לא אוהב את פול מקרתני. הנה, אמרתי את זה. (בעצם כבר אמרתי את זה כאן קודם...)

כן, אני מת על הביטלס, אבל ברביעייה המופלאה הזו מקרתני תמיד היה החיפושית הכי פחות אהודה עליי. אפילו ברינגו יש משהו יותר משובב-לב מאשר פול הצנונית...

נכון, אי אפשר לקחת מפול מקרתני את פועלו בביטלס, שירים כמו "Yesterday" או "A Day In A Life". אבל מהו בדיוק השיר של פול מקרתני (ולא של הביטלס) שאתם הכי אוהבים?   במקרה שלי זה כנראה "Hope Of Deliverance" שיצא ב-1992 (כן, לפני 16 שנה), אולי "Pipes Of Peace" שיצא ב-1983 (כן, לפני 25 שנה).

כתבתי כאן לא מזמן למה אני לא הולך להופעה של מוריסי, יוצר זמר מוכשר שהגיע לשיאו לפני 20 שנה. זה בטח נכון לגבי יוצר וזמר מוכשר לא פחות שהגיע לשיאו לפני כמעט ארבעים שנה.

אנחנו כבר לא פרובינציה. הגיע הזמן שנפסיק לחשוב באופן פרובינציאלי. הברידרז, לואו, אייר, הגאטר טווינז, חוזה גונזלס, אנימל קולקטיב – כולם הגיעו/מגיעים לכאן כשהם פועלים ובועטים, חלקם בשיאם, כאילו היינו באמת באירופה.

במקום להוציא 500 ₪ על איזה קשיש שעדיין שר שירים של הביטלס (לפי בדיקת "העיר" מהשבוע 63.8 אחוזים מהשירים בהופעה הם שירים כאלה), קנו לכם כבר את האלבומים הרלוונטים (של הביטלס, לא של מקרתני) ועם העודף תזמינו כבר עכשיו כרטיסים לרופוס ויינרייט.

ולשאלה "מה, את/ה לא הולך לפול מקרתני?" מומלץ לענות "אני אחכה לאיחוד של הביטלס. יהיה גן-עדן".

איחוד ספונטני של הביטלס, 2003.

נ.ב. רק כדי שיהיה ברור – אם ליאונרד כהן בא לארץ, אני הראשון שקונה כרטיס. הנה דוגמה לאמן שבגרותו (כלומר זקוניו) לא מביישים את נעוריו.
שוקי וייס, ארקדי גאידמק, מונוקרייב, ווטאבר – לטיפולכם.