היום בבוקר, בדרכי לעבודה, העברתי במקרה את הרדיו לגלי צה"ל וגיליתי שבמסגרת חגיגות השישים לתחנה אילנה דיין מקדישה שעה ל"מה יש", "איחוד מרגש" של ארז טל ואברי גלעד. אם לומר את האמת, לא היה שום דבר "מרגש" שם. כפי שאמרו גם ארז ואברי, ההומור הזה היה חתרני ומרתק בזמן-אמת, אבל לא ממש מחזיק במבחן הזמן. ובכל-זאת התרגשתי.
27 שנה עברו מאז ש"מה יש" עלתה לאוויר. אני לא זוכר מתי שמעתי אותה לראשונה, אבל אני בהחלט זוכר אותה, משודרת ברדיו, בצהריים ואחר-כך בערב, ואני, ילד צעיר, מאזין מרותק להומור המיוחד, לשירים ה"מעוברתים", לפזית, לפרופסור מקס.
במידה רבה "מה יש" הציתה בי אז את אש ההומור, ובמשך כמה שנים צרכתי, חשבתי וכתבתי מה-ישית. בכיתה ה'-ו' אפילו "הגשתי", ביחד עם חברי הטוב ביותר דאז, פינת "מה יש" שבועית במסגרת "שעת חינוך" שהייתה לנו כל יום שישי. התוכנית, מיותר לציין, הייתה מורכבת מפינת "חדשות", אורחים מפתיעים (זכור לי לטובה פרופסור פלוצקר... אתם יכולים לדמיין במה הוא התמחה) וכמובן גרסאות עבריות לשירים לועזיים בולטים, כמו למשל "שם":
שם, שם, מעבר לים
יש ילדים שהולכים לגן
שושנה, גננת טובה, שושנה
(יש לשיר לצלילי Shout של Tears for Fears)
ארז טל סיפר היום בבוקר שהוא רצה תוכנית ברדיו כי זו הייתה הדרך היחידה של "חנון" כמוהו להשיג בחורות. במידה רבה, ובלי לשמוע את הסיפור הזה בזמן אמת, גם אני גיליתי את ההומור ככלי להשיג הרבה דברים, ומאז שכללתי (כך אני מקווה) וניצלתי (כך לדעתי) את העניין הזה פעמים רבות.
קטעי הארכיון ששודרו היום זרקו אותי במנהרת זמן הישר אל הילדות. אל הימים שבהם כל מה שרצינו היה לשדר ברדיו (ואפילו עשינו את זה, פוסט "רדיו חזק", בתחנת רדיו מאולתרת ובעלת טווח של כמה קילומטרים, בצורה הכי חתרנית ומגניבה למשך איזה שנה), לצחוק על המציאות המטורפת שמסביבנו ולשאול במידה רבה של תמימות: מה נישמעקס?!
אין היום דברים כאלה. אין, ולא יהיו. התמימות נעלמה עם הילדות, הנונסנס והבעיטות לביצים נגנזו לטובת הרייטינג. תסתכלו על אברי וארז, תראו מה יש לנו היום. בגלל זה, בעיקר בגלל זה, היה מרגש לחזור כמעט שלושים שנה אחורה, ולו למשך שעה אחת הבוקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
