שגיא נאור

"כן, כן, נו כן, המלך הוא עירום..." ~ שלומי שבן,New Age Woman

השיר הזה לא חדש. אבל אחרי עשרים שנה הוא עדיין נשמע רלוונטי בדיוק כפי שהיה אז. ככה זה כנראה עם שירים גדולים באמת.

והיום, מהרבה סיבות, חלקן פומביות יותר וחלקן פומביות פחות, השיר הזה רלוונטי מתמיד.

...כולם יכולים לראות איך הדברים נראים.

הם צוחקים כי הם יודעים שאי אפשר לגעת בהם,

לא בגלל שאמרתי דברים לא נכונים.

לא משנה מה זה יביא לי

אני אתנהג בהתאם לחוקים עליהם אני אחתום

אני אלך לישון עם מצפון נקי

אני אתעורר בשלום

אולי זה נשמע מרושע

אבל אני לא באמת התכוונתי.

ביקשת לשמוע את האמת, ואמרתי.

דרך המילים שלהם

הם נחשפים.

הם סובלים ממקרה קשה של

בגדי המלך החדשים.

"המלך הוא עירום, כולנו ילדים שרואים לו את הטוסיק, שותקים ולא קמים" ~ אריק אינשטיין, עיתונאי קטן

"...והנה התורה, כפי שנמסרה פחות או יותר במעמד הר סיני: בלידה יהיו נוכחים האשה (כמובן!) והבעל (בהנחה שהוא לא מהזן המתעלף); אחרי הלידה יבלו האשה והבעל בבית-החולים כשלושה ימים (אם הכל בסדר); בסוף שלושה ימים אלה, יחזרו האשה והבעל עם התינוק/ת הרך/רכה (להלן: הרך הנולד) הביתה, וסוף לסיפור..."

במלים אלה, פחות או יותר, מתחיל הפוסט שלי, שמתפרסם היום ב"אמהות אובדות", האתר הנהדר של ריקי כהן שעניינו, ניחשתם נכון, אמהות עובדות, ואפילו כמה אבות.

כשריקי ביקשה ממני לכתוב פוסט אורח לאתר, היה לי ברור על מה אני אכתוב: הגדרת תפקיד הבעל, או שמא יש לומר חוסר הגדרת תפקיד הבעל בחודש הראשון להולדת ילד:

"ובחזרה לענייננו: עברו שלושה-ארבעה ימים מהלידה, האשה עם הרך הנולד בבית (להזכירכם: קשה, קשה!!!) בחופשת לידה שהואיל המחוקק להעניק לה (14 שבועות בתשלום, עד חצי שנה בבית לפי החוק החדש), והבעל...  ובכן, כאן כבר חכמינו היו פחות החלטיים. והעניין כולו נתון לפרשנות."

את כל הסיפור תוכלו לקרוא בפוסט שלי שם. היום, אגב, חזרתי לעבוד, אחרי שבועיים בבית.

האם אתם זוכרים איפה הייתם כשרבין נרצח?   אני זוכר.

ובתור אחד שזוכר אני יכול לספר לכם שזה לא חשוב. זה לא חשוב איפה הייתם, זה לא חשוב מה עשיתם, זה לא חשוב אם הצבעתם לרבין או לא, אם תמכתם בדרכו הפוליטית או לא, אם הלכתם לכיכר להדליק נר או לא. ממילא לא ממש הבנו את כל המשמעות של העניין הזה בזמן-אמת. או לפחות אני מודה שלא הבנתי. לא בזמן-אמת. רק בדיעבד.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש ממשלה בישראל. בכל הכנות, זה בכלל לא משנה איך קראו לו או מי רצח אותו. זה עניין לספרי ההיסטוריה. מה שחשוב זה ששליח ציבור נרצח במדינה דמוקרטית בשל דעותיו ומעשיו. רצח על רקע אידיאולוגי. באותו יום, בעצם, הדמוקרטיה במדינה הזו החלה להתפורר. באותו יום, בעצם, התברר שאלימות זה פתרון, שאלימות מצדיקה את עצמה. ומאז זה רק הולך ומחריף.

נכון – בשם הדמוקרטיה אפשר לעשות דברים גרועים מאוד, נוראיים אפילו. ועדיין – זו השיטה היחידה שיש לנו. ובשם השיטה הזו, אני מקבל עליי  - לפי דין הרוב – ראש ממשלה שאני מתעב, שר חוץ שמחריב את קשרי ישראל עם העולם ושר פנים גזען שאין לו לב. מתנגד, צועק, מתבדח, מנגח – וזהו.

ובדיוק בגלל זה זה כלל לא חשוב מי היה, או לא היה, יצחק רבין. מן הראוי היה להפריד בין "זכרון רצח רבין" לבין "זכרון רבין", אפילו עד כדי שני ימי זיכרון שונים.

במקום זה קיבלנו יום זכרון שכולו עצוב כפוי על "האיש ההוא". והנה, כל הצדדים השיגו את שרצו – הרצח תויג כמעשה של קיצוני משוגע, ראש הממשלה הפך לקדוש מעונה, ומוסר ההשכל הברור והיחיד מכל העסק – רצח אידיאולוגי הוא דבר שאסור שיהיה קיים במילון שלנו – היטשטש ונעלם.

מי שחווה בזמן אמת את רצח רבין – את ההלם, את אובדן התמימות – יודע שמורשת רבין איננה "שיר לשלום". גם לא "שיר הרעות". ומורשת רבין היא בטח לא יום של שירים שקטים ברדיו, עד יעבור זעם.