שגיא נאור

[ביומולדת הקודם שלי הבטחתי לעצמי שכשאגיע ליומולדת הזה, ולא היה פה אם, אכתוב את הפוסט הזה. לשמחתי זכיתי להגיע ולכתוב אותו]

זו היתה שנת העצמאות שלי. ביומולדת הקודם שלי קיבלתי את ההחלטה שאני יוצא לדרך עצמאית ושום דבר לא יעצור אותי. ואני כותב פה אותי, למרות שזה צריך להיות אותנו, אבל בכל זאת אני רוצה לספר פה בגוף ראשון, ולא בטוח כמה מהתחושות והמחשבות הן רק שלי או משותפות.

ביומולדת הקודם שלי, בערך בשעה הזאת, קיבלתי מייל שהיה סוג של סכין בגב. מהסוג שקורע לך את הגוף, אבל לא ממית אותך. אומרים שבחיי סטארטאפ יש אינספור אירועי near-death experience – זה היה הראשון שבהם, וכמו כל חוויה ראשונה הוא הפיל אותי חזק. מה גם שזה היה היומולדת שלי, וציפיתי למתנה קצת יותר משמחת.

אחרי שסיימתי להתעצבן, לקלל, לבכות ולהוציא קיטור, הבנתי שיש פה שתי אפשרויות: להתייאש, לקבל את הפחדנות והתבוסתנות שהיתה במייל הזה, להרים ידיים או להרים בחזרה את הראש, לשעוט קדימה ולהשאיר מאחוריי את כל הסקפטיות, הטיפשות והמקלות בגלגלים. בחרתי לשמחתי באפשרות השנייה, הרבה בזכות הרבה אנשים טובים שהאמינו בי, בנו. וכך, באותו היום, או בעצם למחרת, קיבלתי את ההחלטה שיהיה אשר יהיה אני אצא לדרך הזו. כמו שאומר יודה ללוק סקייווקר (משפט שהסברתי אותו לבן שלי לפני כמה שבועות): "עשה או אל תעשה, אין דבר כזה לנסות". אני בחרתי לעשות.

זו היתה שנת העצמאות שלי. עזבתי את מקום העבודה ועברתי למקום שהוא שלי, שאני מנהל אותו, שאני אחראי לו ועליו. כשאתה בראש הפרמידה, אפילו אם היא קטנה עדיין, ואין פתאום מי שדואג לך, אתה מבין – לראשונה אולי – את משמעות המילה עצמאות. זה מזכיר לי במידה רבה את היציאה מבית ההורים. זה מפחיד, זה מסקרן, וזה התחושה הכי טובה בעולם כשאתה מצליח. וההצלחה נמדדת בדברים הקטנים, בכל יום שנגמר ואתה מגיע בו לעוד הישג. בכל יום שנגמר ובו הכשלון של אותו יום לא הפיל אותך לקרשים.

כן, עם הזמן אתה בונה מסביבך שריון וסכין מהסוג שננעצה בך לפני שנה אפילו לא היתה שורטת אותך היום. ומצד שני אתה רואה איך נבנים מסביבך הישגים, קשרים, רגעים יפים. לשמחתי בחרתי לעסוק במשהו שכל יום עושה לאנשים את החיים לקצת יותר נעימים, וכשזה מצליח ועובד זו התחושה הכי טובה בעולם. ואני, שזוכה כל יום, כל היום, להתעסק במה שאני אוהב, ואפילו מרוויח איזה גרוש וחצי בשביל זה, מרגיש שזו לא באמת עבודה. זו שליחות, זה חלום, זה קסם.

זו היתה שנת העצמאות שלי, ואני רוצה להגיד תודה לאנשים הטובים שליוו אותי בדרך. תודה שהקשבתם לי, תודה שאהבתם אותי, תודה שלא עזבתם אותי, תודה שנשארתם איתי. תודה שהחזקתם אותי ואמרתם שאני אוכל. תודה שעזרתם לי.

ותודה גם ששברתם לי את הלב. תודה ששברתם אותי לרסיסים. אני חזק עכשיו, הלב שלי חזק.

זו היתה שנת העצמאות שלי. הקרבתי הרבה, כאבתי הרבה, נפלתי וקמתי. אני מוכן לשנה הבאה, כי אני כבר ניצחתי.

[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי כשהיה  גם עשרים שנה אחרי...]

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (...), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.

כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over, האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית את "אישיותי המוסיקלית", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו אז.

האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים, שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.

אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור. הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.

"במבט לאחור נראה שאני

יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,

בשעה של דמדומים – 

ללא כל אחר-כך.

כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.

בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות כמעט-נשכחות – 

אני מתכוון...

התכוונתי...

אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה היה".

השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות, הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה, כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.

כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה. ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals" הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.