שגיא נאור

בדרך להופעה של רופוס, יותר נכון במהלך הסיבובים סביב ההופעה של רופוס בחיפוש נואש אחרי חניה (ולחשוב שפעם גרתי באיזור...), הוסכם על-ידי הנוכחים שכדאי להנמיך ציפיות. אחרי הכל, ועם כל הכבוד לבילד-אפ שיצרתי עם "עלילות רופוס", מדובר בדיווה (!), עם לא מעט מניירות, שעומד להעלות בהיכל התרבות (!!) מופע סולו פסנתר (!!!) שטיבו לא ברור. והרי ידוע שכגודל הציפיות כך גם גודל האכזבה.

הסימנים שמשהו אחר הולך להיות כאן היו למן הדקה הראשונה של ההופעה, ובטח הייתי מזהה אותם אם הייתי נמצא באולם. מי, לעזאזל, חשב שאמן גדול מקנדה יתחיל את ההופעה שלו עשר דקות (!) אחרי הזמן שרשום על הכרטיס?    וכך מצאנו את עצמנו נכנסים לאולם ותופסים את מקומנו (ליד הקונסולה, ליד גיאחה אם כי לא ידעתי, רחוק מדי מרופוס והפסנתר שלו) באמצע Grey Gardens שפתח את ההופעה.

הפעם האחרונה שהייתי בהיכל התרבות הייתה בהופעה של פוגורליץ'. משהו מאוד הזכיר את ההופעה ההיא, וכל-כך לא – אולם הופעות ישן, כסא, פסנתר, פסנתרן. אבל החליפה של רופוס שרה את ההבדלים בין יותר מדי הופעות מחו"ל שבהן הייתי ובין הדבר האמיתי, והאישיות שלו – הו, האישיות שלו. איפה רופוס שלא סתם את הפה, הרשה לעצמו להתלוצץ עם הקהל על ההיכל, לספר (סוג של) בדיחת שואה, להתענג על חומוס ביפו, לדבר על אובמה ועל חקיקה נגד נישואים חד מיניים ובעד עונש מוות ("בוי ג'ורג' אמר לי – נישואים חד מיניים הם-הם עונש מוות"), ואיפה האמנים הכבויים, המתענגים על עברם, שחושבים שזה שהם אומרים "Shalom" ו-“Toda” אחרי כל שיר ישביע את הקהל הלבנטיני בארץ הגמלים?

כן, הוא דיווה. הוא הולך, מדבר ומתנהג כמו ההומו הכי סטריאוטיפי שראיתם באיזה סרט. אבל כשהוא שר – הו, איך הוא שר – אי אפשר שלא להתאהב בו. וכשהוא מרשה לעצמו לחשוף את עצמו, את הזיופים והבעיות המשפחתיות, את הצלמים שמעצבנים אותו ואת האהבה העצמית, את הקושי בלהיות גבר הומוסקסואל באמריקה ואת המחסור בבייקון בארוחת הבוקר, אי אפשר שלא ליפול ברשתו. וכשהוא שר – הו, איך הוא שר – הקסם שובה אותך לגמרי.

רופוס לא אכזב גם עם הפלייליסט – אמנם רוב השירים המתבקשים היו כאן (Nobody’s Off The Hook, Sansoucie, Gay Messiah, Going To A Town, Hallelujah כמובן, California, Cigarettes and Chocholate Milk), אבל הוא לא חושש לפסוח על "להיטים" כמו Greek Song או Vibrate, להכניס שירים מ"Rufus Does Judy" (כשעל הפסנתר אמו, קייט מקגריגל, גם אם לרגע כל העניין נראה כמו אלתורים על הפסנתר אחרי ארוחת יום שבת), או שיר של אמא או קלאסיקה אירית או שיר בצרפתית מתוך "מולאן רוז'" (ותודה לקנדי על הזיהוי).

גיא כתב (ותיקן חלק מהכותבים על רופוס) שלא מדובר ב"פסנתרן וירטואוז" אלא רק בפסנתרן מצוין. ובכן פוגורליץ' הוא לא, והוא לא מתבייש להפסיק שיר אם הוא מזייף או אם בחורות רוקדות מול עיניו ומצחיקות אותו או אם המיקרופון לא עומד לו במקום הנכון, אבל במשך שעתיים אתמול (לא כולל "עשר דקות הפסקה" באמצע ההופעה שהפכו כמובן לחצי שעה) הוא החזיק את הקהל החם (ומרובה הסלבז) מרוגש ומשולהב עם "רק" פסנתר או גיטרה, ואנחנו הרי באנו בלי ציפיות.

"מה הוא שר?", שאלו אותי רבים וטובים כשאמרתי שאני הולך להופעה של רופוס. "לא משמיעים אותו ברדיו", עניתי בבוז בדרך-כלל. כי לרופוס יש יופי של שירים, עם לחנים כובשים ומילים שנונות, אבל הוא לא פוזל לרדיו. הוא כותב שירים לפסנתר, הוא לא קופא על השמרים ויש לו רפרטואר של שירים נפלאים, ונדמה היה – לפחות אתמול בהיכל – שיש מספיק אנשים בארץ שכבר גילו את זה. ולרגע אחד, כשהוא הפליא לשיר אתמול את "Somewhere Over The Rainbow", אמרתי לעצמי שאולי טוב שהרדיו עוד לא גילה – והמאיס עליי – את רופוס, שהוא נשאר אוצר סמוי ומתוק של יודעי דבר.

בקיצור, היה כיף אתמול אצל רופוס בהיכל, גם אם לרגע הייתה הרגשה של קרקס. "בקרקס כיף!", הכריזה אמא של רופוס באחד הקטעים שלהם ביחד, ורופוס היה אתמול מנהל הזירה, הליצן והאריה גם יחד. זה אולי קצת נראה מוזר בשירים השקטים והאישיים שלו, זה היה נפלא בשירים הקצביים והמשעשעים. כך או כך, כיף – בקרקס המכונה ישראל, בנובמבר 2008 – זה המון.

(רופוס ויינרייט בהופעה, היכל התרבות בתל-אביב, 26.11.08)

את כל התמונות צילמה עידית נרקיס.

וידאו מההופעה כאן באדיבות אודי.

מלים זורמות החוצה כמו גשם אינסופי לתוך כוס של נייר,
הן גולשות בעוד הן עוברות, הן מחליקות על פני היקום.
בריכות של צער, גלים של אושר נסחפים דרך נפשי הפתוחה,
שולטות ומלטפות אותי.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

תמונות של אור שבור אשר רוקדות לפניי כמו מליון עיניים,
הן קוראות לי עוד ועוד על פני היקום.
מחשבות משוטטות כמו רוח חסרת-שקט
בתוך תיבת מכתבים, הן
מועדות עיוורות בעוד הן עושות דרכן
על פני היקום.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

קולות של צחוק, צללים של חיים מצלצלים
דרך אוזניי הכרויות, מעוררים ומזמינים אותי.
אהבה בלתי-מוגבלת נצחית אשר זוהרת מסביב כמו מליון
שמשות,
וקוראת לי עוד ועוד על פני היקום.

ג'איי גורו דווה אום
אין דבר שישנה את עולמי

ג'איי גורו דווה

פתחתי את "עלילות רופוס" עם גרסת כיסוי, וכיאה לפריק של גרסאות כיסוי (אני, אבל גם רופוס...) גם אסיים עם אחת כזו - שהרי ההופעה בעוד יומיים (ואפילו הכרטיס כבר בידי, לידיעת הקורא ד"ס) - ל-"Across The Universe".

“Across The Universe” של הביטלס נכתב על-ידי ג'ון לנון אחרי ויכוח עם אשתו הראשונה סינתיה. "שכבתי לידה במיטה, אחרי ריב", סיפר ג'ון, "והמשכתי לשמוע את המלים שלה שוב ושוב, זורמות בזרם אינסופי. ירדתי למטה והפכתי את כל זה לשיר קוסמי ולא לשיר עצבני...  לא ממש רציתי לכתוב אותו, אבל לא הצלחתי לישון עד שלא פרקתי אותו על הנייר".

הלחן של השיר הושפע במידה רבה מההתעניינות ההולכת וגוברת של הביטלס במדיטציה טרנסנדנטלית, ובעקבותיה נוספה לשיר המנטרה "ג'איי גורו דווה אום", שמשמעותה בסנסקריט "ברכו את הגורו הנעלה", ומיוסחת למהרישי יוגי. בראיון למגזין רולינג סטון ב-1970 לנון התייחס לשיר כשיר הטוב ביותר והפואטי ביותר שהוא כתב מימיו. הוא גם התגאה מאוד בייחודיות של הלחן.

השיר הוקלט בפברואר 1968 באבי רוד, כדי לצאת כסינגל בזמן שהביטלס יהיו בהודו. מקרתני הביא לאולפן את "ליידי מדונה" וג'ון את "Across The Universe". כשחזרו הביטלס מהודו הם היו עסוקים בלהקליט את השירים שהם כתבו שם, והשיר נשאר "על המדף". בסתיו הוא תוכנן לצאת עם שירי "צוללת צהובה", אבל לנון הרגיש שהשיר כבר לא מדבר אליו. השירים שכתב עבור "האלבום הלבן", שחגג ממש השבוע 40 שנה, היו זועמים יותר, חדים יותר, פוליטיים יותר.

השיר נחשב עד היום לאחד מהשירים שאחראים למתח המפורסם בין לנון למקרתני בנושא הטיפול שלהם זה בשירי זה. במשך תקופה ארוכה ג'ון הקליט את השיר ומיקסס אותו שוב ושוב, אבל לא אהב את התוצאה. בתחילת 1969 התקבצו הביטלס להקליט את אלבום בשם "Get Back", ובסרט שמתעד את ההקלטות ("Let It Be") נראה ג'ון מנגן אותו על הפסנתר. בסופו של דבר השיר יצא באלבום, שקיבל את השם "Let It Be", כשפיל ספקטור אחראי על הרמיקס שלו. הוא הוציא את קולות הציפורים שנוספו לו בהקלטה, האט את השיר והוסיף תזמורת ומקהלה. רמיקסים שונים ומשונים, מכל השנים שבהן הביטלס "התעסקו" איתו, יצאו בכל מיני אלבומי אוסף מאז ועד היום.

במרוצת השנים הוקלטו אינספור גרסאות כיסוי לשיר הזה, כולל גרסה של דיויד בואי עם לנון על גיטרה שנכללה באלבום "Young Americans" מ-1975. רופוס הקליט את הביצוע הנפלא שלו לסרט נפלא לא פחות בשם "I Am Sam", שהפסקול המצוין שלו כולו גרסאות כיסוי לביטלס. הוא גם נכלל כרצועת בונוס ל-"Poses".

בהופעת המחווה לג'ון לנון שנערכה במדיסון סקוור גרדן ב-2001 ביצע את השיר שון לנון, כשרופוס מצטרף אליו לביצוע מרגש במיוחד.

אגב, ב-4 בפברואר השנה שיגרה נאס"א את השיר בכיוון הכוכב פולאריס, 431 שנות אור מכדור הארץ, כדי לחגוג 40 שנה לשיר ו-50 שנה לנאס"א.

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אלקטרו-קלאש בקריוקי עבורך

אני מנסה לרקוד לצלילי בריטני ספירס

אני משער שאני מתקדם בשנים

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אלוהים יודע מה כל הסמים החדשים האלה מעוללים לך

אני משער שאין לי יותר חששות

אבל בסוף אני תמיד מסיים בדמעות

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

אבל עדיין אני מעולם לא הרגשתי משהו ממך

פינוקיו הוא עכשיו ילד קבוע

שרוצה לחזור ולהיות צעצוע

אז תתקשר אליי

תתקשר אליי בבוקר

תתקשר אליי בלילה

אז תתקשר אליי

תתקשר אליי בכל זמן שתרצה

הטלפון שלי על רוטט בשבילך

בשבילך

בפרק של השבוע ב"עלילות רופוס" אנו מגיעים לאלבום השלישי שלו, "Want One", שיצא ב-2003, אחרי ש-"Poses" כבש כל חלקה טובה והעמיד את רופוס על הבמות הגבוהות ביותר. כפי ששמו יכול להעיד עליו, האלבום יצא כחלק ראשון מתוך אלבום כפול בשם "Want" (החלק השני יצא שנה אחר-כך וקיבל את השם המפתיע "Want Two").

"Vibrate" מתוכו הוא אחד השירים היפים ביותר של רופוס בעיניי, דווקא משום שהוא אחד מהשירים הפשוטים שלו, דווקא בגלל שהוא אחד השירים הכי עדינים שלו, ודווקא בגלל ההתייחסות התרבותית המזלזלת (אלקטרוקלאש, בריטני ותרבות הסלולרי).

בקונצרט שנתן בסן פרנסיסקו ב-2004, רופוס סיפר שהשיר נכתב בעקבות אירוע שבו "בחור [הוא, כמובן], בודד, נכנס לבר בחיפוש אחר רקדן גו-גו להעביר איתו את הלילה... עם הטלפון בכיס... על רוטט!". באלבום שהוא ערגה גדולה למונוגמיות, לשאיפה לזוגיות יציבה, לאכזבה מחוסר היכולת להגיע עליה, וחשיפה ענקית כגבר הומוסקסואל, עם נטייה לסמים ולמין מזדמן, "רוטט" הוא שיר מייצג, שיר מופת.

"Vibrate", שבגרסת האלבום מקבל ליווי מיתרים, מקבל בהופעה חיה גוון עדין יותר, יפה יותר אפילו, כשהוא מתנגן עלי פסנתר. היו שביקרו את רופוס אגב השיר הזה על הנטייה שלו להתעסקות יתר בעצמו, לדרך שבה הוא משחק את תפקיד "מלכת הדרמה", על הדרך שבה הוא "מבזבז" לחן נפלא על מלים שלא אומרות יותר מדי. בעיניי, זהו שיר נהדר, והעובדה שהוא הפך להיות רינגטון פופולרי מאוד לאחר שיצא האלבום רק הופכת את כל העניין כאן למשעשע יותר.