|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אני זוכר (כיפור, אהוד בנאי, "העיר", סומק, עמיחי, כיפור, אמן)
"...עורו נא, כי בכל לילה נשמתכם עולה למעלה, לתת דין וחשבון מפעלה ליוצר ערב ובקר.."
יום הכיפורים תשס"ט, ואני אין בי כל אמונה. נדמה כי משנה לשנה אמונתי מתפיידת, מפנה את מקומה להכרה ריאליסטית קרה שאין דין ואין דיין, איש הישר בעיניו יעשה. אחרת אין דרך להסביר את מה שקורה פה מול העיניים. והלוואי שהיה אחרת. הלוואי שהייתה הנשמה נותנת דין וחשבון בכל לילה.
בילדותי היה אבי לוקח אותי לבית-הכנסת. מאוחר יותר הייתי הולך לבדי. מתענג על זמירות יום הכיפורים, גם כאשר לא מצאתי את מקומי בין הברכות וההודיות. היום אני מאזין לאהוד בנאי, מודה לאל ב"שיר חדש", ומסתפק בשמיעת השופר מחוץ לבית-הכנסת. אני אין מקומי עם המתפללים בפנים. אני איני מודה אלא לאנשים אשר עמי, אשר אני אוהב.
במקום לעיין בתפילות, אני קורא את "העיר". הייתה תקופה שהייתי קונה את "הארץ" ביום שישי רק בשביל "העיר". מאז הוא הספיק להתפייד ולהמציא את עצמו מחדש כחינמון שלא מזכיר ולו במעט את העיתון המופלא שאהבתי כל-כך לקרוא בימיי הראשונים בתל-אביב (ועוד טרם לכן).
ובכל-זאת, מפעם לפעם, מצליח "העיר" לעשות משהו גדול באמת (פרט למאבק הארוך והצודק בחולדאווין). אתמול הייתה אחת הפעמים האלה. בגליון שנשא את השם "מוות" ואת כותרת המשנה "בסוף כולם מתים. גמר חתימה טובה" מספרים גדולים וטובים -זך, יוני רכטר, יוסי שריד, ניקו ניתאי ועוד - על גדולים וטובים עוד יותר שאינם עמנו עוד.
התוצאה מעוררת השתאות, גם אם לא אחידה ברמתה. הרעיון עצמו שאול מדוד טרטקובר (או כך מספר איתמר בן-כנען), כמו גם משמש טריביוט לגליון דומה של "שישי" (מגזין התרבות של גלובס) שערך אדם ברוך ז"ל. "אמרתי לאדם שיום אחד אעשה משהו ברוח דומה, ואערוך פרויקט על "המתים" החדשים של העשור הנוכחי. הנה היום הזה הגיע, ואדם ברוך הצטרף אף הוא לרשימה המכובדת והעצובה הזו", כותב בן-כנען בגליון.
ניסיון לספר על המת מנקודת מבט אישית הוא תמיד התחלה של חשבון נפש. רוני סומק, שמספר על יהודה עמיחי ז"ל, אף מתייחס ברשימתו לסמיכות הזמנים ליום הכיפורים. הוא בוחר להביא את "שיר 10" של עמיחי (מתוך המחזור "טיול ישראלי", שהופיע בספר "פתוח סגור פתוח"), שבו "החשבון... הופך לחשבון נפש". עם מילים כה נפלאות של "הארכיאולוג של הנפש", "המשורר של שברי החרס", "הקוסם ששולף מהשברים האלה שורה לשיר חדש" אין לי צורך להוסיף מאומה.
אֲנִי זוֹכֵר שְׁאֵלָה בְּסֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן, עַל רַכֶּבֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אֶחָד וְרַכֶּבֶת אַחֶרֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ? וְאַף אֶחָד לֹא שָׁאַל מָה יִקְרֶה כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ, אִם יַעַצְרוּ אוֹ יַעַבְרוּ אַחַת עַל פְּנֵי הַשְּׁנִיָּה וְאוּלַי יִתְנַגְּשׁוּ. וְלֹא הָיְתָה שְׁאֵלָה עַל אִישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמָּקוֹם אֶחָד וְאִשָּׁה שֶׁיּוֹצֵאת מִמָּקוֹם אַחֵר. מָתַי יִפָּגְשׁוּ וְהַאִם בִּכְלָל יִפָּגְשׁוּ וּלְכַמָּה זְמַן יִפָּגְשׁוּ? וּבִדְבַר סֵפֶר לִמּוּד הַחֶשְׁבּוֹן. עַכְשָׁו הִגַּעְתִּי אֶל הָעַמּוּדִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁבָּהֶם רְשִׁימַת הַפִּתְרוֹנוֹת. וְאָז הָיָה אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּלְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. עַכְשָׁו מֻתָּר. עַכְשָׁו אֲנִי בּוֹדֵק בַּמֶּה צָדַקְתִּי וּבַמֶּה טָעִיתִי וְיוֹדֵעַ מֶה עָשִׂיתִי נָכוֹן וּמָה לֹא עָשִׂיתִי. אָמֵן.
התמונה: "בין כסה לעשור" מאת שרי רבון
|
נכתב על ידי
,
11/10/2008 23:22
בקטגוריות אני שומע שוב ברגעי השלווה את..., המלצה - ספר, המלצה - מוסיקה, הפואטיקה של אחרים, דברים בשם אומרם, רק על עצמי לספר ידעתי, תיאולוגיה נאורה, אופטימי, אקטואליה, סיפרותי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מילואים 22
אפרופו מילואים, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר חוזר בימים אלה לכותרות בעקבות תרגום חדש.
הגם ש"מלכוד 22" (במקור, אגב, "מלכוד 18") הפך למטבע לשון בכל השפות, ומשמעו מצב אבסורדי שבו נדרש לבצע שתי פעולות בו-זמנית, שכל אחת מחייבת את ביצוע האחרת לפני שהיא מתחילה (deadlock בשפת המתכנתים), נדמה שהמלכוד המקורי של הלר היה ונשאר הרלוונטי מכולם, האמיתי מכולם וגם הנכון מכולם, גם 50 שנה אחרי שנכתב. זאת במיוחד אם קוראים את הספר בשירות סדיר (כפי שאני עשיתי) ו/או חוזרים לעיין בו בזמן המילואים (כפי שטרם הספקתי לעשות).
לטובת אלה שטרם קראו או קראו מזמן ושכחו, להלן המלכוד המקורי של הלר:
1. טייס יכול להשתחרר ממשימת הפצצה בטענה של אי-שפיות.
2. כדי להשתחרר ממשימת הפצצה יש לבקש זאת רשמית.
3. טייס המבקש רשמית להשתחרר ממשימת הפצצה הוא אדם החרד לחייו. לפיכך, מדובר באדם שפוי. ואדם שפוי לא יכול להשתחרר ממשימת הפצצה לפי משפט 1.
והמסקנה המתבקשת לעיל היא כמובן שבמשימות ההפצצה ייקחו חלק רק טייסים לא שפויים...
בתמונה: טייס לא שפוי
במילואים האחרונים חשבתי הרבה על המלכוד הזה, כשיותר ויותר אנשים שהיו אתי פעם בפלוגה הולכים ונעלמים, מתחמקים באלגנטיות מהטירוף שבבטן הבהמה.
"מה, אתה עדיין עושה מילואים?", שואלים אותי בכל מקום, "הרי היום כל מי שאומר שהוא לא רוצה משתחרר". ואני אומר: זה ה"מלכוד 22" שלי. ואסביר –
1. מילואימניק יכול להשתחרר משירות מילואים בטענה של אי שפיות.
2. כדי להשתחרר ממילואים צריך לבקש זאת רשמית.
3. מילואימניק שמבקש רשמית להשתחרר משירות מילואים הוא ללא ספק אדם חכם, שפוי ורציני (שכן חבל לו לבזבז זמן יקר על... ובכן... כלום). לפיכך, אדם שכזה איננו יכול להשתחרר משירות מילואים לפי משפט 1.
עכשיו ברור לגמרי למה קראו ירון ניסקי ודורון צור לסדרה הגאונית שלהם "מ.ק. 22", לא?
| |
על שלושה מ"מים וביקורת תרבות
בחופשה האחרונה קראתי, סוף סוף, את "חיי פיי", ספר שעינת היקרה המליצה לי עליו ובצדק.
ייתכן ששווה להקדיש פוסט שלם לספר המשובח הזה של יאן מרטל, אבל נדרשתי לחזור אליו עתה בגלל הרשימה "קצרים" של אריק גלסנר מאתמול, שכולה מעניינת וחשובה, ובכל-זאת הרשו לי להתמקד בזה:
"ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ"... לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כשרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).
כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק ומקצועיות מיומנת) צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי"...
העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט! לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן..."
מכיוון שחסיד ביקורות אני, וגם חוטא בכתיבתן, אני לא יכול שלא להזדהות עם המלים של אריק. אמנם אני נוטה פחות להאדיר את "העיתונות המסחרית" כפלטפורמה, שכן מזמן שקעה זו בביצת הרייטינג והבינוניות (כנראה בגלל המחסור בשלושת המ"מים הנצרכים), ונוטה יותר לחבב את קהילות האינטרנט (קוראים, חובבי מוסיקה, צופים בסרטים) והבלוגים השונים (שהרי מיטב המבקרים בעיניי כותבים היום בבלוגים משלהם ולא ב"עיתונות המסחרית", ע"ע יאיר, תימורה או גיא), ובכל-זאת זילות ערך הביקורת התרבותית הוא משהו שאני צופה בו כבר זמן רב בדאגה ובצער.
וכך אני מחזיר אתכם ל"חיי פיי", שכשסיימתי לקרוא אותו והגעתי לכריכה האחורית שלו (בחיפוש אחר פרטים על יאן מרטל, הסופר), נתקלתי גם בצרור ביקורות משבחות על הספר, מסוג יצורי הכלאיים שכל-כך מעצבנים את אריק. שם, לצד ציטוטים של אריאנה מלמד, בתיה גור, וגבי ניצן (סוג של סלבריטאי-ספרות בעל כשרון המעיד כי "קשה לי לחשוב על סיבה שלא לקרוא את הספר המלבב הזה"), גיליתי יצור כלאיים מוזר אף יותר: סלבריטאי-סתם המעיד על הספר כיוון שהוא... ובכן, סלבריטאי. סתם.
קבלו, לפיכך, את א-י-ל-נ-ה ב-ר-ק-ו-ב-י-ץ' (הו, אילנה!) המצוטטת באומרה כי "חיי פיי" הוא "ספר מדהים שקשה לשכוח אותו". פייר, שכנעה אותי במקום. מפתיע אותי איך מישהו לא זיהה את הפוטנציאל והפך אותה מזמן ל-ב.אילנה, משווקת מורשה של מוצרים לקהל הרחב בערוצים המסחריים השונים. השורה התחתונה היא ש"חיי פיי" הוא ספר מצוין. מגיעה לו התייחסות יותר רצינית מאשר אילנה ברקוביץ', עם כל הכבוד, במיוחד על הכריכה האחורית שלו. ובכלל, מוטב שנפקיד את הביקורת התרבותית בידי אנשים שראויים לכך, שרוצים בכך ושמתייחסים לכך באופן רציני. אחרת נשקע עוד יותר לתוך שלושת המ"מים העגומים שאליהם אנחנו שמים את פעמינו, באדיבות המסחור של כל מוסדות התרבות שמסביבנו: ממש מצב מחורבן.
| |
דפים:
|