זה היה היום שאחרי היום האחרון של האינטרנט. אחרי המוספים שסיכמו את התקופה, אחרי מלות ההספד, אחרי המחאות, אחרי ההדחקה וההשלמה. זה היה יום שני.
CC graciolli
קמתי בבוקר, ולא לקחתי את הטלפון ליד. בשביל מה לי? הרי אף אחד לא יתקשר בשעה כזו. וטוויטר ומיילים הם עניין של העבר. במקום זה פתחתי את הדלת ולקחתי ליד את העיתון. מזל שלא ביטלתי את המנוי כמו שתיכננתי לעשות מליון ואחד פעמים במהלך השנים האחרונות. אבל גם העיתון היה מוזר. נראה שאפילו הכתבים עוד לא התרגלו למחסור באינטרנט – הכתבות היו רדודות, חסרות רקע, שלא לדבר על כך שפתאום אי אפשר היה לשאול עובדות וידיעות מאתרים ובלוגים.
הגעתי למשרד, התיישבתי מול המחשב ו...פתאום היה נורא משעמם. ניסיתי לחשוב לאן העברתי לפני כמה שנים את ספריית המוסיקה שלי, כי כבר המון זמן לא שמעתי את הקבצים האלה. מה שכן – פתאום, בלי אימייל, היה הרבה יותר זמן פנוי. בעיקר לדבר בטלפון עם כל מיני אנשים מעצבנים שאף פעם לא שמעתי כמה הם מעצבנים, כי עד כה תיקשרנו בעיקר במיילים קצרים וענייניים.
החדר שלי, שעד לפני כמה ימים הרגיש כמרכז העולם, נראה לי פתאום כמו מקלט אטומי. לא ידעתי מה קורה, לא יכולתי לגלות מה חדש. מה, אם תפרוץ פתאום מלחמה או פריס הילטון שוב תאבד את תמונות הפורנו שלה, מישהו יתקשר לספר לי?
בקושי החזקתי מעמד עד הצהרים. בצהרים הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, לתקשר קצת עם העולם החיצון. אבל מסתבר שגם העולם החיצון היה עדיין בהלם, וכולם מסביבי נראו בערך כמוני – הלומי חוסר אינטרנט, משוללי תקשורת, אבודים בעולם.
בערב שאלתי את אשתי מה הייתי בדיוק עושה לפני שהיה האינטרנט. היא מלמלה משהו על טלוויזיה וחיבוקים, אבל זה נשמע לי נורא אייטיז. הבטתי בלפטופ שזרוק בסלון, ריקני ומנותק, וחשבתי שנורא בא לי לספר על היום הנורא שהיה לי לכל החברים שלי, והחברים של החברים וסתם אנשים שעוקבים אחריי כי משעמם להם בחיים. אבל אין אינטרנט, ובלי אינטרנט זה די קשה.
זה די קשה בלי אינטרנט, חשבתי. והלכתי לישון. השעה היתה 20:47.
CC noii
זה היה היום שאחרי היום שאחרי היום האחרון של האינטרנט. יום שלישי. התיישבתי ליד שולחן העבודה, הוצאתי עט ונייר מכתבים, וכתבתי את מה שאתם קוראים עכשיו. אין לי מושג איך זה יגיע אליכם. זה די קשה בלי אינטרנט.
נכתב כחלק מ"תרגיל מחשבתי: מה תעשו ביום שבו האינטרנט ימות?". תודה לגל מור על ההזמנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
