שגיא נאור

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול. מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה שאתה עושה.

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך, אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.

קראנו לך אוּרי. אורי שלנו. רך וצלול הוא השם הקצר, מזכרת מדרך החתחתים הארוכה שהביאה אותך אלינו, אור בקצה המנהרה, שורד.

האור שנכנס לבית שלנו, ללב שלי, עם החיוכים הקסומים והעיניים הבורקות. אור שממלא את כולנו חיים וגורם גם לקשיים הגדולים ביותר להתמוסס. קיבלת מנות גדושות של אופי, כיאה ל״שורד״. יודע מגיל אפס מה אתה רוצה ומה לא, לאן אתה רוצה להגיע וממה אתה רוצה להתחמק, ואין דבר שיעצור אותך. 

את האהבה הגדולה שאתה מקבל מכולנו אתה מחזיר פי עשרות מונים - במבט, בחיוך, בדרך שבה אתה מתפנק, מתרפק כאתה עייף. וכשאתה מחייך את החיוך השובב שלך, שובב עם לב זהב, גם הילד שבי מחייך. בילד הראשון קל להתאהב. אני מודה שחששתי. מי יידע שבכזו קלות אתאהב גם בך, ג׳ינג׳י קטן ושמנמן שכמוך?

יובל הפך אותי לאבא. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי אז גם חמש וחצי שנים אחרי. אתה, קטנציק, הגעת וכבר ידעתי מה הולך לקרות, התרגשתי פחות, הייתי מוכן. אבל אתה, אורי, הפכת אותנו למשפחה. מישהו פעם אמר לי ששני הורים וילד הם רק שני הורים וילד, ושני הורים ושני ילדים הם כבר משפחה. לא הערכתי אז כמה הקלישאה הזו נכונה, אבל היום אני יודע. אני מביט בכם משחקים בסלון, כמו בשיר של אביתר בנאי, וטיפה של אור מחלחלת לתוך הלב שלי, ואני יודע.

ואני יודע ובטוח הכי כשאני רואה אותך ואת יובל משחקים. כשזה קורה, אני לא יכול שלא לחייך, מתפעל מזה כמו מתגלית חדשה, כל פעם מחדש. התגלית הגדולה ביותר, כמו בשיר של אלטון ג'ון שתמיד כל-כך אהבתי:

"באותם רגעים שמחים שקטים

שמקיפים את קולות היותך

חיוך של הורים נוצר מרגעים

שהם יצרו בשבילך"

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי

וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי

וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה

וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי

וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק

וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ

וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי

וְהָיְתָה שָׁרָהּ  לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי

אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר

כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם

וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן

כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה

בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.

וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ

וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ

וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת

גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

                                (מפלצת האיילה, יונה וולך)

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התחלתי לקרוא שירה כי אני נהנה מזה ולא כי אני חייב.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה כתבתי שיר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את יונה וולך. אני זוכר שהבנתי אז שלא באמת קראתי שירה עד אז, ושאני לא באמת משורר כמו שאז חשבתי את עצמי.

הרבה דברים נאמרו על וולך ברבות השנים. דיברו על המיון והסמים, השגעון והמוות. על השימוש במלים גסות, בשפת רחוב, על ההתעסקות בטפל. אני פשוט התאהבתי בשירה שלה, ותת-ההכרה שלי נפתחה אליה כמניפה, קולטת ממנה את הרוח המיוחדת שלה, מתנועעת לקול האיילה המשוררת על גגות הבתים. 

בכל חיה יש מפלצת, בכל עוף ישנו משהו מוזר, כשם שמפלצת שנה בכל אדם. אני זוכר את הטקסט הזה, מלה במלה, מאז הפעם הראשונה שקראתי אותו, וכל פעם מחדש אני מבין כמה הוא חכם, כמה הוא על-זמני, כמה הוא אלמותי.

לפני 25 שנה בדיוק נפטרה וולך, והיא בת 41 בלבד. השירים שלה יישארו תמיד בגן אהבתי.