שגיא נאור

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול. מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה שאתה עושה.

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך, אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.

[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי כשהיה  גם עשרים שנה אחרי...]

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (...), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.

כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over, האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית את "אישיותי המוסיקלית", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו אז.

האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים, שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.

אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור. הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.

"במבט לאחור נראה שאני

יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,

בשעה של דמדומים – 

ללא כל אחר-כך.

כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.

בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות כמעט-נשכחות – 

אני מתכוון...

התכוונתי...

אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה היה".

השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות, הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה, כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.

כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה. ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals" הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.

(נכתב עבור מורנינג קנדי)