שגיא נאור

קראנו לו אוּרִי. על פי השיר של רחל. 

 בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן 

ואני מסתכל עליו עכשיו, בן שלי, זהוב תלתלים ונבון, אוחז בידיו ואנחנו פוסעים לאט. ילד. קטן. אור. גדול.

הייתי רוצה לומר שהוא דומה לי. לספר לי איך בעיניו אני רואה את עצמי. אבל בעיניו אני רואה רק את האש שבוערת מבפנים, שלא מוצאת מנוח, שגורמת לעיניים לברוק, ללב לדפוק, לחיוך המתוק שעל שפתיו תמיד, לחום שבחיבוקים שלו, לשמחת החיים שמתפרצת דרך הידיים והרגליים, דרך הריקודים והשירים.

הוא לא דומה לי, ולכן בכל יום הוא מפתיע אותי מחדש. ובכל יום אני מתאהב בו שוב, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ילד. קטן.

והוא פתאום בן 3. הילד הקטן שלי, הילד הרוקד. ואל מול הריקוד הלא נגמר שלו, הריקוד הממכר, זה שמכניס גם לך לחן ומילים לחיים, זה שמעורר אותך, אני נזכר בעצות של רוני סומק: 

רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא 
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ
הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם

ואורי?  אורי רוקד כאילו כל העולם מסתכל עליו, כאילו האדמה היא הבמה שלו. והוא מניף כתפיים וידיים, מסתובב וצובע באש את כל מה שמסביב. ואי אפשר להיות אדיש. זה מדבק. 

אז מה נשאר לי?   כמו בשיר של רוני, אני יום יום משתדל לעקור את המרצפות הבוערות מתחת לרגליו, לתפוס אותו כשהוא נופל כבוי בסוף עוד הופעה, לחבק אותו חזק חזק כשהאש שורפת גם אותו ובעיקר לאחוז בידו ולפסוע לאט. בשבילי החיים. ילד. קטן. ואני.

לא חורף, לא דצמבר, לא שלג. ובכל זאת השיר הזה מתנגן בי כבר כמה ימים.

יום חורף

בדצמבר עמוק וחשוך

אני לבד

מביט מחלוני

אל הרחובות שמטה ייפרשו

על תכריך טרי של שלג בו הם חרש התכסו

אני סלע

אני אי

בניתי חומות

מצודה עמוקה ואדירה

שאיש לא יוכל לחדור

אין לי צורך בחברות

חברות גורמת לכאב

אני מזלזל בצחוק ובלהיות אוהב

אני סלע

אני אי

אל תדברו על אהבה

ובכן אני שמעתי את המלה הזו כבר קודם

היא רדומה בזכרוני

לא אפריע לתנומה

של רגשות שהלכו לעולמם

אם מעולם לא הייתי אוהב, לא הייתי בוכה לעולם

אני סלע

אני אי

יש לי את הספרים שלי

ואת השירה שלי להגן עליי

אני מוגן בשריון שלי

מתחבא בחדרי

בטוח בתוך הרחם שלי

אני לא נוגע באיש ואיש לא נוגע בי

אני סלע

אני אי

וסלע לא מרגיש שום כאב

ואי לעולם לא יבכה

                                    (מלים ולחן: פול סיימון)

"כן, כן, נו כן, המלך הוא עירום..." ~ שלומי שבן,New Age Woman

השיר הזה לא חדש. אבל אחרי עשרים שנה הוא עדיין נשמע רלוונטי בדיוק כפי שהיה אז. ככה זה כנראה עם שירים גדולים באמת.

והיום, מהרבה סיבות, חלקן פומביות יותר וחלקן פומביות פחות, השיר הזה רלוונטי מתמיד.

...כולם יכולים לראות איך הדברים נראים.

הם צוחקים כי הם יודעים שאי אפשר לגעת בהם,

לא בגלל שאמרתי דברים לא נכונים.

לא משנה מה זה יביא לי

אני אתנהג בהתאם לחוקים עליהם אני אחתום

אני אלך לישון עם מצפון נקי

אני אתעורר בשלום

אולי זה נשמע מרושע

אבל אני לא באמת התכוונתי.

ביקשת לשמוע את האמת, ואמרתי.

דרך המילים שלהם

הם נחשפים.

הם סובלים ממקרה קשה של

בגדי המלך החדשים.

"המלך הוא עירום, כולנו ילדים שרואים לו את הטוסיק, שותקים ולא קמים" ~ אריק אינשטיין, עיתונאי קטן