שגיא נאור

בשבת היינו בבר-מצווה של יונתן. המון זמן לא הייתי בבית-כנסת.

ניסיתי להיזכר בבר-המצווה שלי, ולא ממש יכולתי. דווקא את ניגונן של התפילות לפני ואחרי ההפטרה אני עוד זוכר.

להחזיק את יובלי על הברכיים ולראות בן של חבר עולה לתורה מאוד ריגש אותי. המחשבה על כך שבעוד תשע שנים זה יהיה הוא, שקורא לפני הקהל, ואני, שאומר "ברוך שפטרני", מילאה אותי התרגשות.

עם זאת, קשה היה לי להתעלם מכך שבית-כנסת לא מהווה בשבילי מקום רוחני. בעיניי מדובר בבית תפילה לאלוהים שאינני מאמין בו, מקום שבו מתבצעים טקסים שקשה לי מאוד להזדהות איתם.

כשקהל המתפללים התגודד מסביב לבמה, מבקש שיזכירו ב"מי שברך" אשה, אם או ילד, עלה במוחי שירו של דידו שקראתי לא מזמן.

מאין יבוא עזרי?   אינני יודע.

עין כרם, ספטמבר 2008.

בְּבֵית תְּפִלָּ ה שֶׁל אֱלֹהִים אֲחֵרִים

שֶׁ אֵינֶנִּי מַאֲמִין בָּהֵם

כְּפִי שֶׁ אֵינֶנִּי מַאֲמִין בְּשֶׁלִּ י

אֲנִי חוֹשֵב מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי

מוּל כָּל הָאֱלֹהִים הָאֵלֶּה,

שֶׁלִּ י וְהָזָרִים

אֲנִי נוֹדֵד לְהַשְׁקִ יף עַ ל הַ נּוֹף,

עֲמָקִים יְבֵשִׁים מֻכֵּי שֶׁמֶשׁ וְאֵד

עִם כְּתָמִים שֶׁל שְׂרֵפוֹת,

מִמִּנְזָר קָטָן בֶּ הָרִים

קְיוֹסְק וְדוּכָנִים בְּרַחֲבַת הַכְּנִיסָה

וְגֶפֶן עוֹטֶפֶת מִרְפֶּסֶת רְחָבָה

                                    מול כל האלוהים האלה, שלי והזרים / דידו (ש. דידובסקי)

בבריטניה, ובקרוב גם בשאר אירופה ובארצות-הברית, עלה על גבי אוטובוסים ציבוריים הקמפיין "מסתבר שאין אלוהים", משחק משעשע על הקמפיין המציק-למדי של קרלסברג. תחת הכותרת הראשית הפרובוקטיבית מופיעה העצה הידידותית "עכשיו תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים".



את הקמפיין מוביל ריצ'רד דוקינס, אתאיסט ידוע, שאומר – לפחות בכל הקשור לשימוש ב"מסתבר" – "אני לא חושב שאתיאזם מוחלט הוא עמדה רציונלית לחלוטין. כל מי שאומר שבטוח שאין אלוהים – אתה לא יכול לומר זאת יותר משאתה יכול לומר שבטוח אין חדי קרן, שאין דרקונים, שאין פיות...  באותה מידה שאני א-פיותי, א-חד-קרני, כך גם אני אתאיסט".

לפחות בינתיים השימוש ב"מסתבר" הוכיח את עצמו – בבריטניה נפסק כי הקמפיין לא הפר את חוקי הפרסום, וכי הוא "ביטוי לדעת המפרסם ולא קביעה אובייקטיבית".

ואצלנו בינתיים הממסד הדתי מתעסק ברצינות יתר עם הסיפור המטופש ביותר שנשמע במקומותינו בשנים האחרונות, על רחל אמנו (!) ששמרה על כוחות צה"ל ממטענים, מבנים ממולכדים ומארבי מחבלים במבצע "עופרת יצוקה", כאילו היתה איזה כלבלב ביחידת "עוקץ". הרב מרדכי אליהו, "מגדולי המקובלים", טוען בתגובה שהוא הוא ביקש מרחל אמנו להתפלל למען הלוחמים.

אגב, כרגיל, הדתיים שלנו לא המציאו את הפטנט הזה. זה קורה בכל תרבות (או שמא יש לומר חוסר תרבות) דתית פנאטית משיחית. במהלך מלחמת איראן-עיראק, היו כמה מקרים ש"תועדו" ובהם, כשמוראל הלוחמים האיראנים היה ירוד, הופיע המהדי, שנחשב בעיני המוסלמים לגואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), וקרא להם "להתנפל על הכופרים" ו"לנקום את מותו של האימאם חוסיין".

אין ספק – ההוכחה הטובה ביותר לאי-קיומו של אלוהים היא המאמינים בקיומו. יום אחד הוא עוד יצטרך להתנצל על כל האי-נוחות הזו.

מהו יתרונך כאתאיסט?
 "אם דבקות באמת הנוקבת היא יתרון, אני יכול לזקוף לזכותי יתרון מוסרי מסוים. אבל האתאיזם אינו מקל על קשיי החיים. אדם שפונה לרב פוסק הלכה בשאלות מוסריות מציקות מסיר מעליו אחריות ופטור מחיבוטי נפש. אני, לעומתו, שופט את עצמי ומתחבט ומתלבט מפני שאין לי לאן לפנות אלא לעצמי."

                     (ירון לונדון לנרג', 9.1.09)

ותודה לג'רונימו על ההפנייה.