שגיא נאור

[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי כשהיה  גם עשרים שנה אחרי...]

יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (...), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.

כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over, האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית את "אישיותי המוסיקלית", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו אז.

האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים, שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.

אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור. הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.

"במבט לאחור נראה שאני

יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,

בשעה של דמדומים – 

ללא כל אחר-כך.

כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.

בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות כמעט-נשכחות – 

אני מתכוון...

התכוונתי...

אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה היה".

השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות, הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה, כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.

כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה. ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals" הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.

פורסם במקור אצל מורנינג קנדי.

לא השיר הארוך ביותר בעולם, אבל בכל זאת... שירה. בטוויטר.* חלק ראשון, או כך לפחות אני מקווה.

*
מחשבות על עבר אחד ופתאום פוגשים עבר אחר. עצב כלשהו התעורר שם, זה בטוח.
תשאירי דלת פתוחה אם זה רלוונטי במקום שאת גרה, או טלפני למישהו ותדברי עד שהוא ילך, או תשאירי פתוח.

תמיד חש צביטה בלב כשאני שומע את הביטוי: הכפר הגלובלי.
ואללה? בעניין למשהו לוקאלי?
יום אחד החתולים יתאגדו.
ואני אומרת, וואטס לאב גוט טו דו.
כן, הרגע היה מבזק בווינט.
למעשה את אמא תרזה במיני אדום לוהט.

לא היה לי ספק בכלל שאם מישהו עושה מדיה חברתית למוות זה אתה.
מעניין אם כשכל סאגת השיפוץ תסתיים אני אוכל להפסיק להתעורר בבעתה.

*מבוסס על הציוצים של jifa, mik_d, el_i, fizz, tomerlichtash, efratop, yariv, arielaraviv, kobaiko, shiribiri

לעולם לא הייתי גר במודיעין. וזה לא שאני לא מכיר אנשים שגרים במודיעין. למען האמת, איבדתי שם כמה חברים, מעבר להרי החושך של כביש 431. אומרים שזו עיר נחמדה, מתוכננת כמו שצריך, עם זוגות צעירים ואיכות חיים. ובכן, אני לא יודע לגבי האיכות, אבל חיים אין שם.

ואני לא אומר את זה מתוך איזה אליטיזם. אני הרי גדלתי ברעננה, עיר השינה האולטמטיבית. לגדול ברעננה בשנות השמונים היה הכי "small town" של לו ריד:

כשאתה גדל בעיר קטנה

אתה יודע שתצטמק בעיר קטנה

יש רק שימוש אחד טוב לעיר קטנה –

אתה שונא אותה ואתה יודע שתצטרך לעזוב

רועי ניסה להסביר את סוד הקסם של תל אביב. בעיניי זו משימה חסרת טעם. אם גרת פעם בתל-אביב, אין צורך בכלל להסביר את הקסם. אם לא גרת אף-פעם בתל-אביב, לא תבין לעולם. זה לא רק "העיר בלי הפסקה", זה לא הפיצוציות, הברים המלאים, המסעדות, האנשים עם הכלבים בשדרות. זה הדי.אנ.איי של העיר, שתוקף אותך ברגע שאתה מגיע אליה, ונמצא שם כל הזמן, לטוב ולרע, כמו מסיבה שלא התחילה וממשיכה להיגמר.

אני מכיר הרבה אנשים שלא יכולים לעזוב את תל-אביב. שמכורים לסם החזק שהיא מספקת, שמספק לך היי מטורף ואז מוריד אותך על הברכיים בין פחי הזבל בתמורה. אני מכיר הרבה שתל-אביב לעסה וירקה, והם לא התגברו על הטראומה עד היום. אני גרתי לא מעט שנים בעיר, בפופיק של, מרחק יריקה מהמגדל המכוער שם כולא עצמו ראש העיר. היחסים שלי עם תל-אביב היו תמיד יחסי אהבה-שנאה מטורפים, כמו שיש לך רק עם האהבות הכי גדולות שלך, שאתה לא יכול איתן ולא יכול בלעדיהן. אם להשתמש בפראפראזה לשיר הנפלא של ג'יימס מרפי, אני מת על תל-אביב אבל היא מבאסת לי את התחת.

אני אוהב את האופציות שהעיר הזו מעמידה בפניך, מהים ועד היכל התרבות, מיפו ועד שדרות רוטשילד. התרבות, האמנות, בתי הקפה, הברים, ההתרחשויות, העיניים הדלוקות, הבחורות היפות. ואפילו שכבר שנים אני לא עושה עם רוב הדברים האלה כלום, ואת מה שאני עושה אני עושה לעתים נדירות, הידיעה שבכל רגע נתון יש אינספור אפשרויות שמחכות שרק תבחר בהן מריצה לי את הלב בקצב הנכון ומעלה חיוך על שפתיי כשאני הולך לישון בלילה.

אבל אני שונא את העיר הזו. לחיות בה, זאת אומרת. שונא את הפקקים והחנייה, הלכלוך והרעש, ההתעמרות של פקידי העירייה בתושבים, ההפקרה של העיר לידי בעלי ההון, מחירי השכירות והדירות המעופשות, התשתיות הלא מתפקדות, הבלאגן. אבל מה שבאמת שכנע אותי לשים את העיר מאחורי, תרתי משמע, היתה ההבנה שיש דרך שלישית.

אז עברנו לגבעתיים, מרחק יריקה מתל-אביב, להרגיש עם אבל לגור בלי. בכל מדד ריאלי גבעתיים היא עוד שכונה של תל-אביב, כמו רמת אביב בצפון או יפו בדרום. בגבעתיים כל בעיות היום-יום נפתרות או נוחות יותר, בגבעתיים האנשים יותר אדיבים. והכי חשוב, בגבעתיים תל-אביב כל הזמן משחקת, קיימת לא קיימת, מפתה ומסעירה. כמו רומן אסור מסרטים הוליוודים אתה קופץ אל הפילגש, מתנה אהבים ואז חוזר הביתה למיטה הנוחה. זה די נבזי, אבל זה עובד. לפחות בשבילי.

ולראיה אני מבלה את רוב זמני בתל-אביב. זו עובדה. כשהיא נפתחת לפניי, עם הגב לים, עם הראש לשם, אני אוהב אותה כמו צייר ומצייר אותה כמו שיכור. כמעט כמו מאיר אריאל. הנה, היא אפילו גרמה לי לכתוב – סוף סוף – פוסט חדש.

ותודה על ההשראה גם לרועי.