שגיא נאור

קראנו לו אוּרִי. על פי השיר של רחל. 

 בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן 

ואני מסתכל עליו עכשיו, בן שלי, זהוב תלתלים ונבון, אוחז בידיו ואנחנו פוסעים לאט. ילד. קטן. אור. גדול.

הייתי רוצה לומר שהוא דומה לי. לספר לי איך בעיניו אני רואה את עצמי. אבל בעיניו אני רואה רק את האש שבוערת מבפנים, שלא מוצאת מנוח, שגורמת לעיניים לברוק, ללב לדפוק, לחיוך המתוק שעל שפתיו תמיד, לחום שבחיבוקים שלו, לשמחת החיים שמתפרצת דרך הידיים והרגליים, דרך הריקודים והשירים.

הוא לא דומה לי, ולכן בכל יום הוא מפתיע אותי מחדש. ובכל יום אני מתאהב בו שוב, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ילד. קטן.

והוא פתאום בן 3. הילד הקטן שלי, הילד הרוקד. ואל מול הריקוד הלא נגמר שלו, הריקוד הממכר, זה שמכניס גם לך לחן ומילים לחיים, זה שמעורר אותך, אני נזכר בעצות של רוני סומק: 

רִקְדִי כְּאִלּוּ אַף אֶחָד לֹא 
מִסְתַּכֵּל עָלַיִךְ
הֲיִי פִּיקָסוֹ הַמֵּנִיף מִבַּד הַגּוּף
כְּתֵפַיִם וְיָדַיִם
תְּנִי לְמִכְחוֹל הָאֵשׁ לְהַשְׁחִיר
גֶּחָלִים בָּעֵינַיִם

ואורי?  אורי רוקד כאילו כל העולם מסתכל עליו, כאילו האדמה היא הבמה שלו. והוא מניף כתפיים וידיים, מסתובב וצובע באש את כל מה שמסביב. ואי אפשר להיות אדיש. זה מדבק. 

אז מה נשאר לי?   כמו בשיר של רוני, אני יום יום משתדל לעקור את המרצפות הבוערות מתחת לרגליו, לתפוס אותו כשהוא נופל כבוי בסוף עוד הופעה, לחבק אותו חזק חזק כשהאש שורפת גם אותו ובעיקר לאחוז בידו ולפסוע לאט. בשבילי החיים. ילד. קטן. ואני.

שבע שנים. אני עושה את החשבון ולא מאמין. לפני שבע שנים בדיוק הפכת אותי, ילד שלי, לאבא. מחד, אני זוכר את היום הזה, את הרגע הזה, כאילו היה אתמול. מאידך, אינני יכול כבר לזכור איך נראו החיים שלי לפניך.

כשנולדת היית דומה לי כל כך שזה קצת הבהיל אותי. אבל עם כל שנה שעוברת אתה מתרחק מעט יותר ממני ומגבש את האני העצמי שלך, ואני מביט מרותק במסע שלך בארץ הילדות ונהנה מכל אתגר בדרך.

אתה רציני, כל-כך רציני. הדברים שאתה מהרהר בהם, מתחבט בהם, חושב עליהם לא היו מביישים ילדים הגדולים ממך בעשר שנים, מבוגרים אפילו. אתה מתעקש להבין כל דבר לעומק, אתה מבין איך כל דבר עובד, ואתה רוצה להיות הכי טוב בכל מה שאתה עושה.

אתה אוהב, בדרכך המיוחדת והמאופקת. אוהב אותי, אוהב את מי שמסביבך, אוהב את האנשים שדואגים לך, אוהב את החברים שלך.

אתה חכם. לפעמים אני נדהם מהשאלות שאתה שואל, על דברים מורכבים ביחסים בין אנשים, על שאלות קיומיות שלא חשבתי שאתה מבין, על העבר וההווה והעתיד.

כל פעם שמישהו, קרוב או רחוק, אומר לי כמה אתה נפלא ומיוחד ובולט אני מתמלא גאווה. אבל הגאווה הגדולה ביותר שאני מרגיש היא כשאתה מבקש שנחגוג את יום ההולדת שלך, היום, בבית, עם המשפחה. אותה משפחה שמקיפה אותך באהבה מהיום שבו נולדת. אז אני יודע

שאתה חכם מספיק להבין כמה זה חשוב וכמה זה מיוחד וכמה אתה בר מזל.

וגם אני בר מזל. כבר שבע שנים אתה נותן לי טעם לחיים. בכל פעם שאני כותב "אבא של יובל" אני מחייך לעצמי ואומר שזו אולי ההגדרה הכי מדויקת שלי. וכמו בשיר של יהודית רביץ אתה עושה אותי אבא, בכל יום שעובר זה עדיין מפתיע.