שגיא נאור

קראנו לך אוּרי. אורי שלנו. רך וצלול הוא השם הקצר, מזכרת מדרך החתחתים הארוכה שהביאה אותך אלינו, אור בקצה המנהרה, שורד.

האור שנכנס לבית שלנו, ללב שלי, עם החיוכים הקסומים והעיניים הבורקות. אור שממלא את כולנו חיים וגורם גם לקשיים הגדולים ביותר להתמוסס. קיבלת מנות גדושות של אופי, כיאה ל״שורד״. יודע מגיל אפס מה אתה רוצה ומה לא, לאן אתה רוצה להגיע וממה אתה רוצה להתחמק, ואין דבר שיעצור אותך. 

את האהבה הגדולה שאתה מקבל מכולנו אתה מחזיר פי עשרות מונים - במבט, בחיוך, בדרך שבה אתה מתפנק, מתרפק כאתה עייף. וכשאתה מחייך את החיוך השובב שלך, שובב עם לב זהב, גם הילד שבי מחייך. בילד הראשון קל להתאהב. אני מודה שחששתי. מי יידע שבכזו קלות אתאהב גם בך, ג׳ינג׳י קטן ושמנמן שכמוך?

יובל הפך אותי לאבא. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי אז גם חמש וחצי שנים אחרי. אתה, קטנציק, הגעת וכבר ידעתי מה הולך לקרות, התרגשתי פחות, הייתי מוכן. אבל אתה, אורי, הפכת אותנו למשפחה. מישהו פעם אמר לי ששני הורים וילד הם רק שני הורים וילד, ושני הורים ושני ילדים הם כבר משפחה. לא הערכתי אז כמה הקלישאה הזו נכונה, אבל היום אני יודע. אני מביט בכם משחקים בסלון, כמו בשיר של אביתר בנאי, וטיפה של אור מחלחלת לתוך הלב שלי, ואני יודע.

ואני יודע ובטוח הכי כשאני רואה אותך ואת יובל משחקים. כשזה קורה, אני לא יכול שלא לחייך, מתפעל מזה כמו מתגלית חדשה, כל פעם מחדש. התגלית הגדולה ביותר, כמו בשיר של אלטון ג'ון שתמיד כל-כך אהבתי:

"באותם רגעים שמחים שקטים

שמקיפים את קולות היותך

חיוך של הורים נוצר מרגעים

שהם יצרו בשבילך"

הַמְּשׁוֹרֵר מִזְדַּקֵּף לְאִטּוֹ

וְקָרֵב מְעַט לַמִּיקְרוֹפוֹן.

כָּל שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת

הוּא לִקְרֹא מֵהַדַּף הַמֻּדְפָּס

טֶקְסְט מֻכָּר לוֹ בְּקֶצֶב נָתוּן.

הַקָּהָל מוּכָן לְהַאֲזִין

מִסִּבּוֹת כָּאֵלֶּה וַאֲחֵרוֹת.

אֲבָל הוּא

מְחַיֵּךְ כְּמוֹ אִידְיוֹט, וּמִתְיַשֵּׁב.

            (המשורר, מאיר ויזלטיר, מתוך "מרודים וסונטות")