שגיא נאור

טוב, אז חודש אוקטובר נגמר, הימים הנוראים עברו, ולי סוף-סוף יש אישור לפתוח בקבוק שמפניה ולפתוח את המדיה פלייר ולנגן איזה קובץ מפ3 טוב. כן, תם הצום, נשבר השרב, אפשר להוריד מוזיקה לא-חוקית עכשיו.

אז איך מסכמים חודש, שזה  נצח שנמשך שלושים ואחד יום, בלי מפ3ים?   ובכן, לא היה קשה כמו שחשבתי. גם בגלל שהיו הרבה חופשים, שבהם עמד לרשותי אוסף הדיסקים (המקוריים!!!) הגדול שלי (ופתאום הערכתי אותו מאוד);  גם בגלל שלא היו המון פיתויים (ייזכרו לטובה הקאבר של דבנדרה ל"אגרוף מלא אהבה" של אנתוני והג'ונסונים וההופעה של אהוד בנאי וברי סחרוף ביום ההתרמה לנפגעי הצונאמי של גל"צ, שנורא התחשק לי לשמוע כל הזמן); וגם בגלל שאם עושים לרגע סטופ מכל הטירוף של הורד-ושמע וכל תרבות האינסטנט הלא-חוקית הזו, אז אם טיפחת אוסף אלבומים שווה, אפשר להסתדר די הרבה זמן בלי הציפור.

לפני כמה ימים שוחחתי עם מישהי על כל עניין ההורדות, של מוסיקה בפרט ושל תכנים (סרטים, תוכנות) בכלל. מיום ליום אני מוצא שאני נהייה יותר מיליטנטי בעניין, ולא לכיוון שאתם חושבים - - - גדל פה דור, אנשים שקטנים ממני רק בכמה שנים, שטיפחו לעצמם אידיאולוגיה שלמה סביב העובדה שהם, ירצו או לא, עבריינים. מה, אם מחר יעלו את המחיר של הלחם, תגנבו לחם ותתרצו את זה במחיר?   אם מחר יהיה אפשרי להעביר אחד לשני כרטיס אשראי, תקנו בכרטיס אשראי שלא שלכם, רק כי אפשר?   בקיצור, פשע נשאר פשע, והשקלים הבודדים שכולנו גונבים הם השקלים הבודדים שחסרים למתופף, למלחין, למתכנת, לבמאי. בקצב הזה לא תהיה פה תרבות ולא יהיה פה שוק, ואז מה תגנבו?!

אני בעד האפשרות של העברת קבצים זה לזה. זה הרי המקבילה המודרנית של "בוא נסתלק אליי לשמוע תקליטים". הנה, למשל, הבלוג הזה, שאני שותף לו, הוא בדיוק הכיוון שהעסק צריך ללכת אליו. זה תופס אפילו לתוכנות וסרטים. אבל חייבים לחנך את הילדים האלה, את כולנו, שאם אהבת ונהנית, לך ותקנה את זה. הנה, למשל, עבדכם הנאמן, שהוריד לא מזמן מדויד פרץ יבדל"א את שני האלבומים היפים של "העברה: אופקים", שמע, נהנה והחליט להצביע בארנק. תוך זמן קצר מאוד הגיעו אליי שני האלבומים האלה כחוק, ולמען האמת יכולתי לצרוב אותם לא פחות יפה, אבל משהו בי הרגיש טוב עם העובדה שאני תורם לתרבות שאני נהנה ממנה, שאני מפרגן לאמן שיצר את כל היופי הזה.  מה, זה כל-כך מופרך?  זה כל-כך קשה??!

בחזרה אל הנושא - אני חושב שהדבר שהכי התגעגעתי אליו בחודש הזה הוא היכולת למצוא איזה לינק, לקרוא איזה שורה באיזה אתר, לקבל איזה אימייל, להוריד את הקובץ ולהאזין בו במקום. יש בזה משהו מעניין, מגרה, מתגרה, מרתק. זה אינסטנט וזה רדוד וזה לא מושקע ומשקיע, אבל גם זה חלק מהקסם של הרשת ושל הציפור ושל השיתוף. והכי חשוב, זה לא עומד בכלל בסתירה לכל הדברים הרציניים שכתבתי כאן למעלה.

לסיכום, תודה-ברכה לגיאחה, היזם והמענה הראשי. כולי תקווה שהריאלטי הבא שנופל בחיקי יהיה ברוח הזו ולא יילך בכיוון של, למשל, האזנה במשך חודש ימים לקאברים של יהודה סעדו וסינרגיה.

שמע ישראל, הציפור שלנו, הציפור אחת!

נ.ב. אם אהבתם את הריאליטי שלנו, אתם מוזמנים לרכוש את הזכיון שלו חינם-אין-כסף ולנסות בעצמכם בבית. ההנאה מובטחת!

 
"הייתי בדרך לאילת וחזרתי
הלכתי למות
ואיזה שיר החזיר אותי לחיים... "
                                              (בדרך לאילת / ארקדי דוכין)
 
טוב, אז באמת הייתי בדרך לאילת (וגם בחזרה), והייתי (כמעט) לבד (אני ועידו, בשתי מכוניות נפרדות, בעוד נשינו וטפינו 
טסים להם בסבבה...). ואלה שמות הדיסקים שלקחתי אתי לנסיעה (4 שעות הלוך, 4 שעות חזור, כלומר שמונה שעות של 
מוסיקה נטו, בלי הפרעות, בלי נדנודים, רק אני והצלילים...) בסדר הכרונולוגי שהם נכנסו לתוך המערכת:
 
 
1. I often dream of trains של Robyn Hitchcock
 
אני ממש מתבייש לספר שמור הביא לי את האלבום הזה בפעם האחרונה שהוא היה בארץ (מתי לעזאזל זה היה?  ואוו, 
זה היה מ-ז-מ-ן!!!). עם כל האלבומים שאני מקבל לביקורת והאלבומים החדשים שיוצאים וישר תופסים אותי פשוט לא 
הגעתי להקשיב לאלבום הנהדר הזה מ-1984 (!!!), שמשלב יצירות אקוסטיות נהדרות עם קצת פסיכדליה קינקית א-לה 
סיד בארט והרבה הומור ("Uncorrected Personality Traits", שזה "מאפיינים אישיים לא-מתוקנים" בתרגום חופשי, 
הוא אחד הקטעים המצחיקים ביותר ששמעתי, ואני שונא שירים מצחיקים בדרך-כלל... בקרוב התרגום כאן). 
בקיצור, איזה כיף שמור קנה לי את האלבום הזה, ואיזה כיף לגלות אותו עכשיו (כי מוטב עכשיו מלעולם לא. לא?)
 
 
2. פרויקט הגומיה – רוחות של טמטום
 
 הכרתי את רובין היצ'קוק לראשונה דרך ה-tribute שלו לבוב דילן, “Robyn Sings”. אולי בגלל זה, אולי לא, לקחתי אתי 
לדרך (ושמעתי מיד לאחר רובין) את "רוחות של טמטום" של פרוייקט הגומיה, הטריביוט הציוני שלנו לרוברט צימרמן. 
אני חייב להודות שלא התלהבתי מ"רוחות" בשמיעה ראשונה. אבל עם כל שמיעה, האלבום הזה גדל עליי. אני נוטה מאוד 
לחבב אותו כעת, ולשמוע אותו בדרך המתפתלת למצפה רמון עשה לי ממש טוב.
 
 
3. ברי סחרוף - 11א 
 
החלטתי שהגיע הזמן לכתוב ביקורת ל"שרת" על 11א', האלבום הכי אנדר-רייטד לדעתי של השנה שעברה. אז החלטתי 
שלכבוד זה מגיעה לי עוד שמיעה, והכנסתי את 11א לסי.די. בדיוק עם הכניסה למדבר. אח, איזה דיסק. אוי, איזה יופי.  
כבר כתבתי כאן ש"אל נעלמים" הוא אחלה שיר נדודים, אז הוא ועוד עשרה חברים לקחו אותי (הי) דרומה לאילת. היה מצוין.
 
 
4. Anthony and the Johnsons – I am a bird now
 
עוד פעם הוא?  כן!. אני פשוט לא מסוגל להתנתק מאנתוני. אני על כביש הערבה, במהירות ממוצעת של 125 קמ"ש, ואני צורח|
לחלל המכונית "I hope there's someone who'll take care of me" וגם: "for today I am a boy, for today I am a child". 
להיום אני רק עוד חלל שנפל קורבן לאהבה הגדולה של אנתוני. ואני חושב: איזה מאסטרפיס האלבום הזה, איזה כיף לשמוע אותו 
ככה בכביש הפתוח, איזה מניאק הגיאחה הזה שסיפר לי על הקאבר ל"fistful of love" שהציפור כבר בטח הביאה לפתח הארד-דיסקי 
ואני לא יכול לשמוע, ואיזה קטע - כבר הגעתי לאילת.
 
5. Riot on an Empty Street שלKings of Convenience   ç שלום גד והיהלומים – אהבה
 
נכנסתי  לאילת ושמתי במערכת את האחרון של ה"קינגס". אלא שהתברר שלא קינגס ולא יער, דווקא האהבה של שלום גד 
התחבאה בתוך הפלסטיק של המלכים. אבל כל עכבה לטובה - נהניתי לי לפזם עד שדה התעופה, עד שאשתי והילד יצאו מהשדה,
 עד המלון, עם שלום את "מי יבוא להציל אותך" ו"השבועה". בקיצור, יצאתי לחפש מלוכה ומצאתי אהבה.
 
- סוף צד א'. כמאמר יהונתן גפן ב"הכבש הששה-עשר": "עכשיו לקום בבקשה ולהפוך לצד שני..." -
 
 
6. אחרית הימים
 
פתחתי את הנסיעה חזרה הביתה עם אחרית הימים. שבת בצהריים, השמש מנומנמת, גברת פוקס היקרה אוכלת עוגיות 
ומפהקת לתקרה, אני שותה קפה ברד ומפצח גרעינים כדי לא להירדם. התופים של זהר לוי עוזרים לי מאוד, קלפטר מנסר 
את השממה, ואיזה יופי אלי מגן שר, ומירי אלוני. אפוקליפסה עכשיו, אפוקליפסה בסתיו, יש לי יום הולדת ביטבתה.
 
 
7. איתן אולמן – מקדונלד מצדה
 
אני צריך לכתוב ביקורת על האלבום הזה ל-YNET והספקתי לשמוע אותו רק איזה שלוש-ארבע פעמים, אז גם את 
מק-מצדה העמסתי ביציאה מהבית, והוא דווקא השתלב טוב עם הנופים של המדבר. אולמן עושה בלוז ציוני לא רע בכלל, 
כשהוא לא עסוק בלנסות ולהיות פישי הגדול. אבנר שטראוס על ההפקה, נגנים נהדרים מאחורה, והופה... דיסק לא רע בכלל. 
הביקורת בקרוב.
 
 
8. artifakts[bc] של plastikman
 
עוד ביקורת שאני עובד עליה, ל"שרת", היא של האלבום השלישי בטריולוגיה של איש הפלסטיk, artifacts. זהו בעצם אוסף
 של שאריות, שהיו חלק מאלבום שאף פעם לא יצא לאור, ואם לאיש כמו ריצ'י הוטין יש שאריות כאלה משובחות, לא פלא 
שהוא אגדה עוד בחייו. היה לי את האלבום הנהדר הזה בדיסק, מישהו (גררררר...) לקח אותו ולא החזיר, והחבר'ה הטובים 
מדג'נגוס החזירו לי אותו, חצי משומש וחצי בחינם. אין כמו נסיעה במהירות של 140 קמ"ש עם פסיכדליה טכנואידית באוזניים...
 
 
9. work 1989-2002 של orbital
 
 האלקטרוניקה לא דעכה, רק הפכה איטית יותר וקצת יותר מלודית, עם ה"עבודות" של האחים הארטנול מאורביטל. 
אוסף היצירות שלהן, רובן סינגלים ורמיקסים שלא ראו אור באלבום הרגילים שלהם, מעניין מאוד ומכיל הרבה רגעים יפים 
(חביבים עליי ביותר Chime, Illuminate, Halcyon, Impact ובמיוחד The Box).
 
 
10. closing time של tom waits
 
לא תיכננתי, אבל סגרתי את המסע שלי עם closing time של טום וייטס, המעושן והמדיף ריחות אלכוהול עזים. לצלילי 
הפסנתר שלו נכנסתי לתל-אביב, אספתי את אשתי ובתי הקטן ושמתי פעמיי אל הבית. קריאה אחרונה לאלכוהול, ריקוד אחרון 
לצלילי הגרון הניחר של וייטס, וזהו. סוף. לעת עתה.
 
- סוף צד ב' / סוף היצירה -
 
 
 
נ.ב. פרק סיום חגיגי של "הימים הנוראים", הריאלטי הראשון בבלוג הזה, ישודר - אני ממש מקווה - ב-1.11. 

אני מת על לייבלים קטנים. אני מת על אמנים קטנים. כלומר, לא קטנים בכוח שלהם, במוזיקה שלהם. קטנים ברעש שהם עושים סביבם, קטנים בכמות השערים שהם מקבלים על מגזינים והשמעות שהם מקבלים מהילדים של קובלנץ. אנדרדוגים כאלה. אני מת עליהם.

בגלל זה אני מאוד אוהב את FACT. מבט אחד באתר שלהם מספק תשובה לכל השאלות: רשימת אמנים פשוט מאלפת, מפ3ים להורדה בכיף, והכל מתוך אהבה גדולה למוסיקה ו... זהו, פחות או יותר. במחירים האלה קשה לי לחשוב שהם גם רואים כסף מזה. אני מקווה שאני טועה.

* * *  

כבר כמה ימים אני שומע את שני האלבומים של "העברה: אופקים", פרוייקט נפלא של דויד פרץ (כן, הוא) ובן צברי. אלה לא ממש אלבומים, אלא EPs קצרים (הראשון מכיל שלושה שירים; השני מכיל ארבעה שירים) שיש בהם גרסאות כיסוי בעברית לקלאסיקות בלוז ישנות. האלבום השני שעוסק במוות הוא המועדף עליי בין שניהם (מתארחת בו גם רות דולורס-וייס יקירתי), אבל יש בשניהם קסם גדול שכל-כך מתחבר אצלי עם שינויי מזג-האוויר בשבוע האחרון.

עוד אלבום ששלפתי מהערימה הוא Split של גרונדיק+סלאבה ביחד עם אמבידקסטרוס. זהו אלבום אלקטרוני די "כבד", כלומר לא ממש מתאים למי שאלו צעדיהם הראשונים בז'אנר, אבל מי שמחבב אלקטרוניקה אקספרימנטלית, מקראפטוורק ועד פלסטיקמן, יאהב מאוד את האלבום הזה. יש פה צ'יל אאוט, יש טכנו עגמומי, יש האוס ויש ג'אנגל. בקיצור, אלבום שעושה מאוד נעים בלילות החורף הקרים (וגם בימים).

את כל זה אני מספר כדי להגיע לשורה התחתונה, והיא שזה עושה לי נורא טוב להזמין מוסיקה מ-FACT. (במיוחד בימים הנוראים האלה).

* * *

כלומר, את שלושת האלבומים לעיל הביאה לי הציפור מזמן, ונהניתי מהם זמן רב בפורמט הדיגיטלי הלא-חוקי שלהם. לכאורה, לשלם כסף עבור מוסיקה שכבר יש לי זה קונספט מוזר, מה גם ששלושת האלבומים האלה לא מצטיינים באריזותיהם (אם כי דברי ההסבר של דויד ב"העברה אופקים: מס' 2" שווים הרבה מאוד). ובכל זאת, לשלם כסף ללייבל כמו FACT זה לתת את הכסף (כמעט) לאנשים הטובים שעושים את המוסיקה הזו, שאני כל-כך אוהב. פרט לצ'ק לפקודת דויד ו/או גרונדיק+סלאבה, לקנות מ-FACT את האלבומים האלה זה הדבר הכי קרוב להבעת אמון ואהבה במוזיקאים שעושים את המוזיקה שאתה נהנה ממנה. אגב, האנשים הטובים מ-FACT גם טרחו לצרף לי את Electronic Facts, יופי של אוסף של הלייבל, וגם סמפלר של miklataklitim.com. בקיצור, שווה ביותר!

אז אם אתם תוהים מה אני קונה ומה אני שומע בימים אלה (גיאחה!!!), הנה התשובה. And that, my loves, is a FACT!