שגיא נאור

רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.

אני רואה לפעמים את קובי אור ברחוב. הוא גר לא רחוק ממני כנראה. הרבה פעמים חשבתי לגשת אליו ולספר לו כמה אני מעריך, מעריץ אפילו, אותו ואת פועלו. אבל קובי אור גורם לי לאבד את יכולת הדיבור, כמו גם כמה נשימות.

בטיסה לפראג שמעתי, בפעם המאה אולי, את "נגד". בפעם הראשונה אולי יכולתי להתרכז ממש במלים המדויקות והאוהבות-כואבות כל-כך שקובי אור מקריא, ובלי שיש לי שליטה על כך זלגו לי דמעות מהעיניים.

רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם.

- "הי, קובי. מדברת א.ש. מעתון _______. אנחנו מכינים לשבועות משאל בין עיתונאי רוק "מהו השיר הכי יפה שאתה מכיר". אתה מוכן להשתתף?".

- "הי, א.ש., אוקיי. השיר הכי יפה לדעתי הוא "ספינות" ("Ships") של איאן הנטר, מאלבום הסולו שלו "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן".

- "מי זה איאן הנטר?"

- "הוא היה הסולן של להקה אנגלית בשם "מוט דה הופל", שהיתה מאוד פופולרית בשנות השבעים. הסגנון שלה היה גלאם רוק מתוחכם (?), יותר ופחות. הוא עזב, הקליט די הרבה אלבומי סולו, חלקם עם מיק רונסון, הגיטריסט של דיויד בואי ב"עכבישים ממרס". נושא השיר הוא יחסי אב ובן, נושא בעייתי לגביי. הנטר מטפל בו לעומק. לגביי, עומק הוא יופי. יופי ללא עומק הוא עקר, מוצר יאפי, ואני מתעב יאפים".

- "המזכירה האוטומטית שלי מדקלמת את המשפט: "רוקנרול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת לשניהם". אם תפרקי את המשפט, תראי שהוא בנוי מהמושגים: "הפעם הראשונה", "מאהבת" - כלומר אהבה, מין, תשומת לב - "אלוהים", "ראייה", "זריחת שמש", "צליל", "אורגזמה", "שיתוף" ו-"שניים". אני נותן לך אותם כשיעורי בית: מי מבין מושגים אלה "עמוק"?  מי מביניהם נגיעה מרפרפת?   מי מביניהם חשוב באמת ומי מתפקד רק כמשקה צונן ביום חם?  השתמשתי במושג "עומק" לגבי השיר הנ"ל של הנטר משום שהוא גרם לי, באחת מהפגישות ההזתיות שלי עם אבי המנוח, לומר: "אבא, אני חושב שאתה יותר יפה מאלן דלון". חיכיתי ארבעים שנה עד שיכולתי לומר את המשפט הזה".

""צודק כמו גשם" הוא "תוצר אהבה", כתב בועז כהן בבלוג שלו. "הוא פאנק אלקטרוני של המאה ה-21, ספוקן וורד על סמפלרים ומקלדות. קובי אור מסרב להוציא ספר. הוא מתריס כנגד קיומה הפיזי של האמנות בכך שהוא לא רוצה גם לנפק מוצר שניתן לממש. לכן "צודק כמו גשם" יוצא אך ורק לאינטרנט...".

כהן ובבליקי מספקים לקובי אור קרקע רכה, אולי רכה מדי. על רקע האלקטרוניקה שלהם, הלופים והתופים, אור חופר בתוך הטקסטים הבלתי מתפשרים שלו, מנפק אמיתות שנוחתות על האוזניים והמוח כמו טיפות גשם, צודקות-צודקות. "אם אתם אוהבים רוק של אגרופים קפוצים, הקשיבו לג'ון קייל", מכריז אור ב"אחת כחולה, השניה חומה". אם אתם אוהבים מילים שהן סכינים חדות שננעצות בלב ההכרה שלכם, הקשיבו לקובי אור. בועז גולדברג כתב פעם ש"כל מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל". ואני משורר מתוסכל, מוזיקאי לא ממומש. ואני כל-כך שומע את קובי אור.

האלבום של קובי אור מוקדש לאהובתו החרשת. "זה מאמץ טפשי", כתב על האלבום צ'יקי ארד. טפשי כמו יוצר ש"כשאי אפשר למצוא מילה נכונה יחידה אחת במקומה, כשכל הצלילים לא מתאימים וניתנים להחלפה", הוא עושה את "כל הטעויות האפשריות... במקום להחליק את הקשר לזֵףזֶף עליו זיפים".

גאה שאני הפוך ממך. היית מתאגרף ואני רבע עוף. זיינת בחודש יותר נשים ממספר השירים של שלמה ארצי שמושמעים בימי זיכרון בשנה שלמה, ואילו אני וסקס זה צפרייטד. את השירים שלך מעריכים עד היום, את הרשימות שלי על רוק אני מוכר לעיתונים במאה שקול ועוד עושים לי טובה שלא שוכחים לשלם לי...

אני שונא אותך אבל חשוב לי שתדע שלא הייתי מחליף אותך באף אבא אחר, למרות שאני יודע שאותי היית מחליף בפרס נובל לספרות, באות לניון ואפילו בהרבה פחות. הספינה השחורה - המוות הוא יופי, יופי הוא ראשי תיבות של ילדים ופיות, שיט, הכל מתערבל לי במוח, אבא, אני לא יודע איך לצאת מהבלאגן, תוכל לעזור לי?   לא אהבה כשניגנתי בגיטרה, לא אהבת כשכתבתי על מוסיקה, כשהייתי אומר הרבה "תודה" ו"בבקשה". אני זוכר את פרקי אצבעותך הלבנים הם כמו שמלות כלה שבאלימות כופים עליהם להינשא, אני עוזב עכשיו, רוקנרול זו הפעם הראשונה בה מי שהכי אהב את אבא ראה את זריחת השמש. כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת, לי ולו.

"נגד" מטלטל אותי יותר מהכנף של האיירבוס שאני יושב עליה. אני מקווה שאף-אחד לא רואה שאני בוכה, כי איך אני אסביר להם שאני לא עצוב, זה רק השיר עצוב. בעצם גם השיר לא עצוב, הוא שיר שמח, מנצח. מנצח את המציאות העצובה עליה הוא מספר, אותה הוא מתאר. הוא מזכיר לי קצת את "אבי" של יהודה עמיחי. "זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה". אבל יהודה עמיחי כתב על אבא שהוציא מתוך גופו הקטן אהבה, ואילו קובי אור מתאר על אהבה קטנה שיוצאת מגוף גדול. זה וזה מרגשים אותי. זה וזה עושים קסמים עם מלים יומיומיות כמו "אבא" ו"אהבה".

"אנחנו רק אוניות שחוצות את הלילה / ואנחנו מחייכים כשאנחנו אומרים שהכל טוב / אנחנו עדיין כאן, רק שיצאנו מטווח הראייה", כותב הנטר ב"אוניות". "ממש כמו האניות שחוצות את הלילה, אנחנו שתי אוניות שחוצות את הלילה". וקובי אור חוצה אתי את העננים בדרך לפראג, ואני מחייך כי בסך-הכל הכל טוב אתי, ולוחץ על הכפתור באייפוד כדי לנגן שוב את "נגד".

רציתי נורא לכתוב על "צודק כמו גשם" של קובי אור (ויוסי בבליקי ובועז כהן), אבל משהו במלים של קובי אור תמיד גורם לי לאבד את יכולת הכתיבה, כמו גם כמה פעימות בלב.

במקום זה אני רק אתן שוב את הלינק לאלבום ואמליץ לכם בחום לשמוע לפחות את "נגד". יכול להיות שזה השיר הכי יפה שאני מכיר.

ביבליוגרפיה:

קובי אור: ויקיפדיה, מומה 

"צודק כמו גשם": בועז כהן על, פני על, צ'יקי ארד על

"צודק כמו גשם" וקובי אור: בועז גולדברג על

איאן האנטר: ויקיפדיה

מוט דה הופל: ויקיפדיה

Once Bitten, Twice Shy של איאן האנטר

"אוניות" של איאן הנטר

"בשביל מה הגעתם לפראג?", שואל אותי הנציג הישראלי במיניבוס הדחוס בדרך לבית המלון. "בשביל ההופעה של הקיור", ענינו, תמהים על השאלה הרטורית. "אתם ממש זקנים, אה?", הוא הנהן בסימפטיה. כשהבטתי ברוברט סמית ממרחק-מה, במהלך ההופעה של הקיור, רחוק מכדי לראות את אגלי הזיעה שלו (כפי שציפיתי) אך קרוב מספיק כדי לראות שמדובר בגרסה מנופחת-משהו של הדמות שזכרתי מנעוריי, הבנתי שאכן אנחנו זקנים. אנחנו, החבר'ה של הקיור, ותושבי פראג בכלל.

הנוף מגשר קרל, פראג (ויה הסלולרי שלי)

כי לא רק אנחנו תקועים באייטיז. ולא רק רוברט סמית. פראג, וזאת יבין רק מי שיבקר שם, תקועה עמוק בעשור ההוא, וזה מתבטא בכל-כך הרבה דברים שזה פשוט מדהים שמדובר בבירה אירופית ויעד תיירותי תוסס. מכל מקום - הרדיו במונית, המערכת בחנות הכל-בו, הפאב, הדאנס בר - בוקעים צליליהם של להיטי אייטיז, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן קסומה עשרים שנה, אל נעורינו שאבדו. אולי גם העובדה שהעברתי את הזמן שם עם שני חברים, שלושה גברים שגדלו באייטיז, גרמה לרטרו הזה להרגיש כל-כך חזק וברור. דווקא בגלל זה היה מוזר שהקיור הזיזו את ההופעה המתוכננת מה-Sazka Arena הענק אל ה-T Mobile Arena, מין גרסה מיושנת של יד אליהו (לפני השיפוצים), כי הם לא מכרו מספיק כרטיסים. מצד שני, כשמסתובבים ארבעה ימים בעיר ולא רואים אפילו שלט אחד (!) המכריז על ההופעה, זה מפתיע בכלל שהאולם היה מלא.

והוא היה מלא. ובאופן מפתיע לא רק בחטייארים כמונו שזוכרים לסמית, גאלופ ותומפסון חסד נעורים. היו שם לא מעט צעירים צ'כים שיודעים את כל המלים בעל פה, חלקם גם נראים כמו רוברט סמית - עובדה שלא ממש הפתיעה אותנו אחרי יומיים בפראג (תקועים, זוכרים?). כך או כך, על הכרטיס היה כתוב 19:00 פתיחת דלתות, 19:30 הופעה, וכיאה למזרח אירופאים דייקנים ב-19:45 האור כבה והצלילים הראשונים, של Plainsong, מלאו את האוויר הדחוס. "אתה מתרגש?", שאלה אותי אשתי אותו בוקר. "לא", עניתי. ב-19:45 הלב שלי החסיר פעימה לראשונה. ב-19:45 הרגשתי שוב כמו ילד בן 15, מקשיב בפעם הראשונה לשיר המופלא הזה שפותח את "Disintegration".

הכניסה לטי-מובייל ארנה (ויה הסלולרי שלי)

הקיור, כפי שהבטחתי כאן ממש, עושים tour בשביל עצמם יותר מאשר בשביל הקהל. אתה יכול לראות את זה בפלייליסט שלהם, שלא משתנה רק מטור לטור, משנה לשנה, אלא גם בין הופעה להופעה, משבוע לשבוע. כשנמצאים בהופעה מבינים את זה - הקיור מנגנים כי הם נהנים מהשירים האלה, חדשים כישנים; כי הם נהנים מההופעה החיה; כי הם נהנים. ועם רפרטואר כל-כך גדול, כל-כך נפלא, כזה שתמיד משאיר כמה שירים נפלאים שלא הופיעו (וזאת אחרי שלוש שעות פלוס של הופעה רצופה, בלי דיבורים ובלי שטויות), הם מביאים את הקהל, ובמיוחד מעריצים שרופים כמוני, לשיא אחרי שיא, אקסטזה אחרי אקסטזה.

הם מנגנים את Prayers for Rain מ- Disintegrationואחריו את A Strange Day מ-Pornography (שיצא לפני יותר מעשרים וחמש שנה); את alt.end מהאלבום האחרון (מ-2004) ובצמוד אליו את The Baby Screams מ-Head on the Door מ-85'. והכל נשמע מתאים, הכל מותאם לעכשיו. הקיור מנגנים גרסאות חזקות, בוערות, מלאות דיסטורשן. הסאונד בטי-מובייל ארנה נפלא, והקול של רוברט סמית חזק וצלול כמו שהיה לפני עשרים שנה. נראה שככל שהשיר ישן יותר, כך סמית מרשה לעצמו להתעלל בו יותר, "ללכלך" אותו, להכניס לו פלפל וביצים. אם הייתי נקלע בטעות להופעה, הייתי חושב שמדובר פה בלהקת קאברים של חבר'ה בני 20, אבל הקול של סמית וההפקה הכל-כך מושלמת מספרים סיפור אחר.

הכרטיס שלי לגן-העדן (ויה הסלולרי שלי)

ויש פה כל-כך הרבה קלאסיקות שאפשר להשתגע - Love Song ומיד אחריו To Wish Impossible Things ו-Pictures of You ו-Lullaby. הם מנגנים את From The Edge Of The Deep Green Sea ו-Kyoto Song, את Inbetween Days ו-Just Like Heaven. ובדרך הם נותנים גם שירים שלא היית מאמין שינגנו, כמו Maybe Someday מ-Bloodflowers שזוכה לעדנה בעיבוד מחודש, Please Project שיופיע באלבום החדש  ומשתלב מצויין בהופעה החיה בין הלהיטים ה"כבדים", Primary מתוך Faith, או גרסה נהדרת ל-A Boy I Never Knew שנזרק מהאלבום האחרון.

לקראת סוף החלק הראשון, עם אנרגיות בשמיים, הקיור מנגנים את Never Enough, ורוברט סמית מרשה לעצמו בפעם הראשונה לזנוח את הגיטרה ולהתרוצץ כאחוז שיגעון על הבמה. אחר-כך מגיע Wrong Number שהופיע באוסף Galore (מהפריטים הבודדים שחסרים בדיסקוגרפיה של הקיור אצלי בבית), שהקיור מכסחים כהלכה, One Hundred Days הישן והטוב ולסיום סיומת - Disintegration, שיר הנושא בביצוע מקפיץ ומרומם, שמרים באוויר את כל הארנה. "שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות / כששנינו ידענו איך הסיום הולך להיות", זועק סמית אל תוך המיקרופון, ובסיום הוא זורק את המיקרופון ויורד מהבמה.

Disintegration, מתוך ההופעה.

אבל הקיור לא מתענגים על מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות זמן רב מדי. אחרי שתיים-שלוש דקות, אולי קצת יותר, הם עולים מחדש לקול תשואות הקהל. ובדיוק כשאני עומד להגיע לעדו ש"אם הם לא מנגנים את "If Only Tonight" אני מת, נשמעים הצלילים הכל-כך מוכרים של השיר הזה והקיור נותנים ביצוע מאלף ומעלף לשיר הכי טוב שלהם בעיניי. המלים של סמית - "אז מלאך היה בא / ועיניו בוערות ככוכבים / וקובר אותנו עמוק / בזרועותיו הקטיפתיות" נשמעות כל-כך רלוונטיות ברגע הזה, כשאני מרגיש כאילו מלאך שם אותי במקום הזה ועיניי בוערות ככוכבים, שאני חושב שזה הרגע הנכון למות בו, אם יש בכלל רגע כזה. אבל הקיור לא נותנים לי למות, כי מוות זה מנוחה וברוק'נ'רול לא נחים והם מעיפים את הקהל עם "The Kiss" (מה, זה השיר הראשון מ-Kiss me?) בעוד ביצוע פנומנלי שגורם לך לחשוב שהשיר הזה נכתב אתמול.

If only tonight we could sleep, מתוך ההופעה בוורשה (שלושה ימים לפני).

הקיור יורדים אחרי ההדרן הקצר הזה ושבים תוך שלוש דקות להדרן מספר שתיים, שמוקדש כולו ל-Seventeen Seconds, אלבום שתיכף חוגג שלושים (!), ועדיין נשמע כל-כך רלוונטי, כל-כך נפלא. כמה אומץ וכמה גאווה צריך סמית כדי לתת בהדרן ארבעה שירים שכולם מתוך אלבום שיצא לאור כשרוב הקהל כאן עדיין היה בשלב המחשבה (אצל ההורים, כמובן), ואיזה יופי השירים האלה נשמעים בעיבודים החדשים והמכסחים שלהם. At Night, M, Play For Today מושמעים בזה אחר זה, ולקינוח A Forest, שלפי תגובת הקהל הוא אחד מהשירים האהובים ביותר על אוהדי הקיור (ובצדק).

צריך לשמוע איזו גרסה הקיור דופקים לשיר הזה, כדי להבין איזה חתיכת מאסטרפיס על-זמני זה, עם ליין הבס המט(ו)רף של סיימון גאלופ, שסוחב את השיר הזה על הכתפיים המנוסות שלו ומקפיץ פה את הקהל לעוד שיא מופלא. וכשרוברט סמית שר "again and again and again and again", אני חושב כמה פעמים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים חלמתי לעמוד ככה ולשמוע אותו שר את הקטע הזה, כמה שבועות של ציפיה. בסוף גאלופ נשאר לבד על הבמה, רק הוא והבס, ואז הוא זורק את הבס על הרצפה, והוא מתפוצץ לרסיסים של פידבקים. 

A Forest, מתוך ההופעה.

"יש הדרן שלישי", אני מבטיח לחבר'ה, ובאמת תוך כמה דקות עולים שוב החברים על הבמה לצהלות הקהל. ואיזה הדרן שלישי מצפה לנו. דה בסט אוף דה בסט, הדובדבן שבקצפת: Boys Don't Cry בביצוע סוחף ומרגש שמקפיץ אפילו את האדישים והרגועים שבאולם לשמיים, Jumping Someone Else's Train שהקהל שואג עם רוברט סמית, Grinding Halt הנהדר,  10:15 Saturday Night ו-Killing An Arab. אחרי שלוש שעות של הופעה, ההדרן הזה מרים את כל הארנה לפאקינג גן עדן וחותם את הסט הכי מרשים, הכי נותן בראש, הכי מרגש שראיתי בהופעה חיה בחיי.

כי בשביל מה הגענו לפראג?  מה חיפשנו שם?!   איזו תמימות שאבדה לנו עם השנים, איזו אהבה בתולית לצלילים של גיטרה ותופים, איזו התרגשות קטנה, איזו אנרגיה שמתרחשת, מתרגשת בבטן. בכותרת של הבלוג הזה מצוטט לסטר בנגס שאמר ש"רוק'נ'רול זה דרך חיים". אם כך, חיפשנו לעצמנו בעצם את מקומנו על הדרך הזו, הדרך שבה הולכים רוברט סמית והקיור כבר שלושים שנה, הדרך שבה גם אנחנו פעם הלכנו, אולי עדיין הולכים.

(הקיור בהופעה, 4Tour 2008, ה-T-Mobile Arena בפראג, 21.2.2008) 

 הכל בשוויץ ניטרלי. האנשים, האוכל, אפילו מזג האוויר. בהתחלה ניטרלי זה מרגיע. אחר-כך ניטרלי זה מטריף את השכל. לא הייתי מסוגל לחיות כאן שבוע.

 זה קצת מוזר בהתחלה, אבל אחרי זמן-מה השתכנעתי: אין כאן בכלל ילדים. בישראל לאן שאתה לא מביט אתה רואה עגלה עם ילד, ופה לא מסתובבים בחוץ כמעט ילדים. אולי זה קשור לקור בחוץ, ולכך שמעט הילדים שכן מסתובבים בחוץ חנוטים במעין שקי שינה כאלה מפליז כדי שלא יתקררו. אם לי היה ילד כאן, גם אני לא הייתי מוציא אותו החוצה. מצד שני, ככה כנראה גדלים אנשים ניטרלים.

 ניטרלים, אבל מנומסים. כולם כאן נורא מנומסים. מחונכים. באוטובוס אף אחד לא עולה לפני שכולם יורדים. גם במעלית. בארוחת הבוקר במלון אף אחד לא שאל אותי את מספר החדר. בסיום השהות שאלו כמה פעמים אכלתי ארוחת בוקר וזהו. גם באוטובוס אף אחד לא בודק את הכרטיס (יש תעריף לעד שלוש תחנות, ותעריף לנסיעה ארוכה יותר). יש כאן אמון, שנובע מחינוך. וזה עובד כל-כך טוב שזה ממש כואב.

 אגב אוטובוסים, יש על התחנה לוח עם לוח הזמנים המתוכנן. האוטובוס מגיע על הדקה. יש גם לוח אלקטרוני שמודיע על האוטובוסים הבאים שיגיעו ועוד כמה זמן הם יגיעו, אבל כשהאוטובוס מגיע על הדקה זה קצת מיותר.

 כרגיל במדינות פרנקופיליות, היצע האוכל כאן מטריף. בשוק הגבינות לא יכולתי שלא לקנות קממבר ריחנית. בבית החרושת לשוקולד חפיסה של שוקולד מריר עם צ'ילי. והלחמים. והקרואסונים. והנקניקים. ואיך לעזאזל הם כל-כך רזים?

 בתחנת הרכבת קולים ערמונים על האש, על המשקל. המוכר מגיש לי אותם בשקית קרטון. אחרי שאני פותח אותה אני מגלה שמדובר בעצם בשקית כפולה – אחת לערמונים, ואחת ריקה ל...קליפות. אויש, השויצרים האלה, אין עליהם.

 אני מגיע לשדה התעופה בג'נבה רק כדי לגלות שהטיסה מציריך לארץ תהיה של אל-על (ולא code share עם Swiss כמו בהלוך). המשמעות המיידית של זה היא שאין כבר exit במטוס, וזאת כחמש שעות לפני הטיסה. אחרי שאני מקלל את אל-על ומדיניות ה-exit שלהם, אני מקבל כרטיס טיסה ומתפלא לגלות שה-boarding בציריך מתחיל בשעה שאני ממריא מג'נבה. Boarding שעתיים וחצי לפני הטיסה?!   כן, במוביל הלאומי של ישראל. שיחכו לי.

 והם באמת חיכו לי. הגעתי לשער חצי שעה לפני ההמראה. ארבעה מאבטחים מתחרים מי יעשה לי בידוק בטחוני. הבחור שמתחקר אותי מביט בעצבנות בי, בדרכון שלי וברשימת הנוסעים. אם זה מה שעושים לבחור תמים כמוני, מעניין מה קורה לאנשים חשודים באמת, אני חושב לעצמי. אחר-כך, ולו רק כדי להכעיס, אני הולך לקנות לי איזה מגזין (Wired, הטריפ שלי בטיסות) ודיאט קולה. שיחכו. שוב.

 כמובן שאני לא הנוסע האחרון על הטיסה. כמובן שהטיסה לא יוצאת בזמן. כמובן שה-exit שמור לכל מיני גמדים פרוטקציונרים שלא מגיע להם exit. כמובן שאין VOD על המטוס ובקושי שומעים באוזניות. כמובן שאף אחד לא מתנצל על האיחור בהמראה. כמובן שאיש לא מכריז שהסרט מתחיל, ולכן אני מפספס את הדקות הראשונות של "נודל".

 "נודל", שלא יצא לי לראות בארץ, הוא סרט מצחיק-עצוב. אותי בעיקר הדהימה האדישות שבה אנחנו מקבלים תמונה כל-כך נוראית של מדיניות ההגירה של ישראל, שבה אנשים נעלמים בוקר אחד ונשלחים בחזרה לקצה השני של העולם, בלי שום איכפתיות כלשהי לחייהם או לרווחתם. היית מצפה שמישהו בשירות המדינה, במשרד הפנים, במשטרת ההגירה, יפנה ליוצרי הסרט ויבקש שלא לשדר אותו. אבל כנראה שגם הם יודעים שזו האמת, נרצה או לא. כנראה שהם אפילו לא מתביישים בזה.

 הצוות בטיסה יעיל ומנומס. אני זוכר זמנים שצוות באל-על לא ידע מה זה. מה שאומר, כנראה, שהבעיה של אל-על היא למעלה, אצל מקבלי ההחלטות. חברים יקרים, המטוסים שלכם ברמה ירודה, הדרך שבה אתם מטפלים בנוסעים בשדה התעופה מחפירה ואי-העמידה בזמנים מעצבנת. וזה חבל, כי נראה שהצוות מאוד משתדל, ונאלץ לחטוף ריקושטים שרובם ככולם בגללכם.

 במונית בארץ אני מביט בצג השעונים. 22 מעלות, שלוש בבוקר. לפני כמה שעות זה היה הפוך: שלוש מעלות, 22 על השעון. הדרך מנתב"ג לגבעתיים אורכת רבע שעה באמצע הלילה. הופ... אני בבית. הולך לחדר של הילד, מביט בו ישן עם חיוך על הפנים, נכנס מתחת לשמיכה ונרדם.

ובחלומי אני חולם על גבינות שוויצריות...  J