שגיא נאור

יש תכנית בערוץ "לולי", הערוץ האהוב ביותר על ילדי הרך, העוסקת בקרקס. באחת ה"פינות" בתוכנית פילוני הפיל מספר לשאר החיות "סיפור קטן". ה"סיפור" הוא למעשה סצנה אחת מתוך סיפור שלם, ללא התחלה או סיום, מין פיסה קטנה של הווה, שהילד נדרש להשלים בעזרת דמיונו. קטן, אבל מדויק. קטן-גדול כזה, כמו שפילים יודעים.

בכל פעם שאני רואה עם יובלי את הפינה הזו של פילוני בתוכנית, אני חושב על עמיר לב (ולא בגלל שום עניין פיזי... J). בעיניי, היצירה של עמיר לב היא אוסף של "סיפורים קטנים" שכאלה, פיסות של הווה שהמאזין או הקורא נדרש להשלים בעזרת דמיונו וניסיון חייו. הטקסטים חידתיים, בחלקם לא ברור מה קרה בהתחלה או מה יקרה בסיום, אבל את ההווה הם מתארים בצורה מופלאה.

Y

לפני כשנה גיאחה, שניהל אז את "השרת העיוור", זרק פצצה לחלל האינטרנטי. פצצה חכמה, פשוטה ומאתגרת, שהורסת אותך מבפנים. "בשנה יש 12 חודשים...  כל משתתף בפרוייקט בוחר אלבום בן 12 שירים", כתב גיאחה בהודעה המקורית, "בכל חודש, החל מינואר וכלה בדצמבר, [יש ליצור ולפרסם] יצירה כלשהי לשיר אחד מהאלבום, לפי הסדר כמובן". "לא צריכים להתחייב", הוא הוסיף, "תתחילו, ותראו איך יילך". הוא גם נתן שם לפרוייקט הזה, "12 אינץ'", על-שם הפורמט המיתולוגי מתקופת תקליטי הוויניל. 

Y

תמיד הייתי sucker של השטויות של גיאחה. הוא מצליח בכל פעם לאתגר אותי, לעניין אותי, לרתום אותי לחדוות היצירה. אז רצתי מייד לספריית הדיסקים, שלפתי את האלבום שהכי התחשק לי לכתוב עליו, וגיליתי לשמחתי (סימן?!) ש"עמיר לב" מכיל 12 שירים בדיוק. לא חיפשתי אלבום אחר.

שלחתי לגיאחה אימייל באותו היום. אני חייב להודות שעד היום נמנעתי מלהתחייב לפרויקטים ארוכי-טווח. קשה לי עם מחויבות בכל הקשור ליצירה. תמיד העדפתי שירה וסיפורים קצרים על-פני כתיבת רומן ארוך בדיוק מהסיבה הזו. אבל הפרוייקט הזה הדליק אותי, והאלבום הזה הוא מהאלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, וכל "הסיפורים הקטנים" האלה ששזורים בו כל-כך קוראים לכתוב בעקבותיהם סיפורים, שפשוט לא יכולתי לסרב.

כמוני התחייבו עוד כעשרה כותבים, עם אלבומים מגוונים ומעניינים (מאנימל קולקטיב ואליוט סמית' לדיקלה ופורטיס), והחל מאמצע ינואר הפרוייקט קם לתחייה, ואפילו זכה לפורום משלו, "12.

Y

הרצועה הראשונה ב"עמיר לב" היא "שש שעות". מלכתחילה היה לי ברור שהסיפור שלי יסתובב סביב השורה המיתולוגית "הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל". בסופו של דבר הסיפור הראשון הרחיב את השורה הזו לסיפור שהשתעשעתי בו לא מעט זמן, ולא ממש היה קשור לשיר המקורי.

הרצועה השנייה, "חבק אותי", לקחה כמה שורות ("אני אמות פה. עדיף לצאת לקרב. זה רק יותר יכאב, את אומרת") וסיפור אוטוביוגרפי שתמיד רציתי לעסוק בו, ומהלה את השניים לסיפור.

הרצועה השלישית, "היא ואני", כבר עשתה שימוש ישיר בטקסט של עמיר, ונתנה את הרקע, את ההתחלה, ואת הסוף, כשהיא טווה מסביב סיפור מוקוביוגרפי.

Y

וכך, פחות או יותר, התחלקו להם הסיפורים השונים במרוצת השנה. חלק מהסיפורים לקח שורות של עמיר והוציא אותן מהקשרן, חלק ניכס את השורות לטובת הסיפורים האוטוביוגרפיים שלי, וחלק הרחיב את "הסיפורים הקטנים" של עמיר לסיפורים ממש. בדרך עברתי את "דבר אלי ישר", שפעם חשבתי שעמיר כתב עליי ועל ההיא, את "אריה ורותי" שהוא בעיניי אחת החידות הגדולות ביותר של עמיר וחששתי ממנו מהרגע הראשון ואת "רחוב נחמני" שתמיד רציתי להפוך לסרט.

Y

עם הזמן, המשתתפים הלא רבים שהתחילו את הפרויקט נשרו בזה אחר זה. כנראה שאני לא היחיד שקשה לו עם מחויבות. בפורום נרשמו עד היום שלושה עמודים בסך-הכל, והחל מחודש מרץ נותרתי לבדי, כמעט מתבייש לפרסם את הסיפורים שלי כל חודש בפורום הגוסס.

אבל אני התאהבתי בפרויקט הזה, והתגובות שקיבלתי – בבלוג ובפורום מוסיקה ישראלית בואינט – עשו לי חשק להמשיך, להתקדם, לסיים את הפרויקט הזה כמו שמגיע לו, לי, לאלבום הנהדר הזה.

Y

פעם קראתי ראיון עם איזה סופר, אני חושב שזה היה עם מאיר שלו, שסיפר שהסוד של היצירה שלו, הוא שהוא קם כל בוקר, הולך לשולחן העבודה וכותב. הוא מתייחס לכתיבה כעבודה לכל דבר, מכריח את עצמו לשבת מול הנייר או המחשב, ובסופו של היום, או החודש או השנה, הוא מגלה להפתעתו שהוא התקדם, שהוא התפתח, שהוא יצר.

ממש ככה גם אני גיליתי, שכשמישהו הציב למולי דד-ליין ומטרה ונושא, פתאום נולדה יצירה. גם אם המישהו הזה היה, בסופו של דבר, אני. גם בגלל זה, וגם בגלל היצירה המאוד מיוחדת שנותרה לי מכל הפרוייקט הזה, אני חושב שאני מאוד שמח וגאה שהשתתפתי בפרוייקט ושסיימתי אותו.

Y

ב-26 בדצמבר פרסמתי את הרשימה האחרונה בפרויקט, רצועה 12, "קסם". הסיפור הקצר עסק בקסם שביני לבין יובלי, תוך שהוא עושה שימוש בטקסט הנפלא של עמיר.

אני רוצה להודות בהזדמנות הזו לגיא היקר, וגם ליעל ואבי מפורום מוסיקה ישראלית שעודדו ודחפו, ובעיקר אני רוצה להודות לכל מי שהגיב וטרח לספר שהוא אהב או התרגש או נהנה. היה לי העונג.

Y

עדו היקר, מנהל "השרת העיוור" בהווה, ועבדכם הנאמן טרחנו ועמלנו לסכם בצורה נאותה את הפרוייקט הנפלא הזה.

את הסיכום הרשמי ניתן למצוא מהיום באתר "השרת".

" איזה קסם, שנינו

איזה קסם, שנינו

איזה קסם..."

הידיים שלי נמתחות. אני מרים אותו גבוה אליי. אני מצמיד אותו לחזה שלי. מחבק אותו חזק אליי.

הוא כורך את ידו הקטנה סביב זרועי. מחזיק אותי שלא ייפול. תחילה חזק, אחר-כך מרפה. בוטח בי.

הוא מניח את ראשו על כתפי. נח עליי מכל ההמולה. אני שומע את נשימתו המהירה. ואז הוא מתרומם בחזרה, מוכן להתמודד עם העולם.

אני מחבק אותו. אני עוטף אותו בידיי. מגונן עליו מפני העולם שבחוץ. מספק לו חום ואהבה. הופך לאחד איתו.

אני שר והוא רוקד. הוא רוקד ואני צוחק. אני צוחק והוא מתפקע מצחוק. אנחנו צוחקים ביחד.

אני מדבר והוא מקשיב. הוא מקשיב ואני מרותק ממנו. הוא משחק ואני מתפעל. אנחנו משחקים ביחד.

אני הולך והוא אחריי. הוא הולך ואני אחריו. הוא רץ, הוא קופץ וגם אני. אנחנו הולכים ביחד.

הוא מחבק ואני מחבק בחזרה. הוא מנשק ואני נמס. אנחנו מתחבקים. אנחנו כל-כך ביחד.

איזה קסם, שנינו.

איזה קסם שיש דבר כזה – שנינו.

איזה קסם.

אני מתבגר. אני מזדקן. אני הופך בודד. ורק אתה איתי.

אתה עוזב הכל ובא אליי.

אנחנו מנצחים את כל העולם ביחד.

מאירים אור גדול בכל נשימה, בנשמה שלי.

איזה קסם.

"המלצרית שאלה אם הכל בסדר

עשיתי עם הראש תנועה אמיתית

היא שאלה "how is your friend" וחשבתי

איך לא הייתי איתך כשהיית צריך..."

"Everything is OK?". קולה של המלצרית קטע את חוט המחשבות שלי. הרמתי את המבט שלי, שהיה שקוע בשולחן המלוכלך, והיא חייכה אליי חיוך גדול ומזוייף. "הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל כל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש. "How is your friend", היא המשיכה ושאלה. ואני חשבתי לעצמי שאני לא ממש יודע איך אתה או איפה אתה, וגם אם ידעתי וודאי לא הייתי משתף את המלצרית הזו בכל זה.

"OK", עניתי בסתמיות, הוצאתי חבילה של שטרות והנחתי על השולחן, ואז קמתי ממקומי. היא חייכה בנימוס ואספה את הכסף, בעוד אני עשיתי את דרכי אל היציאה. תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם אותה מלצרית שאי אפשר לשכוח. תראה איזה חיים.

זה פשוט שבדיוק הייתי בתקופה טובה וזה לא קורה לי הרבה. אני חושב שמאז שאני זוכר את עצמי היו לי אולי שתיים-שלוש תקופות טובות. תקופות טובות באמת כאלה, שהכל הולך לך בדיוק בכיוונים הנכונים, ואין בעיות וכאבי ראש ועניינים שצריך לסדר ולפתור. בדיוק תקופה טובה כזו באה לי אז, כשהיית על הקרשים. זה לא תירוץ, אני יודע.

וזה בכלל לא היה צריך להיות ככה. ואני בכלל חשבתי שתבין. כי חברים טובים לא צריכים להתנצל אחד בפני השני או להסביר. חברים טובים, שגדלו זה עם זה, שישבו יום-יום אחד ליד השני בבית-הספר, שעברו את כל החרא של הצבא ביחד, שהיו יושבים שעות בבית הקפה הקטן ההוא על יד המשרד, עם המלצרית הזו ממש – חברים טובים כאלה לא צריכים את כל הבלאגן הזה של לדבר ולברר. מסתבר שטעיתי.

תמיד אהבתי לשמוע אותך מדבר. אבל אם לומר את האמת תמיד חשדתי שחלק מהדברים שאתה אומר קצת מוגזמים. היו לך תמיד רעיונות גרנדיוזיים, מהפכות ואידיאלים, הרים וגבעות לטפס עליהם, טחנות רוח עליהן היית מתנפץ עם שריון הפלדה שלך, רק כדי לגלות שדולצינאה מזמן כבר הלכה עם ילד אחר. אולי בגלל זה כשסיפרת על ההיא, שהיא בעצם האהבה הגדולה של חייך, שאתה לא מסוגל לסבול את העובדה שהיא נוסעת רחוק כל-כך, שלא תוותר עליה בחיים, קצת הייתי אדיש.

וראיתי אותך מאבד את עצמך, נכנע לגעגועים, נרמס על-ידי המרחק והזמן. כל שיחת טלפון הייתה כר של ייסורים, כל מכתב היה סכין שננעצת עמוק בתוך הלב. ולא הייתי איתך למרות שהייתי צריך, והנחתי לך להתבוסס בתוך הכאבים שלך לבד, וגם כשנסעתי איתך לכאן, לכאורה כדי לשבור קצת את השגרה, לא ראיתי דרכך את הסיבה האמיתית לנסיעה, לא ידעתי שבמקרה שלך אין צורך בכרטיס חזרה.

וישבנו שעות בבית הקפה הזה, ושמעתי אותך מספר איך אתה מתכנן לכבוש את ליבה מחדש. והדברים שאמרת חלפו על פניי מבלי להשאיר סימן, למרות שאתה שפכת את עצמך והתחננת לתמיכה, לחבר. אבל לי בדיוק הסתדר התפקיד ההוא, והבחורה החמודה שנדלקה על המבטא הישראלי שלי מצאה חן בעיניי, וחיי הלילה של התפוח הגדול נראו היו כאילו נתפרו בדיוק בשבילי, וסוף-סוף הרגשתי שמצאתי את עצמי. מצאתי את עצמי, ואיבדתי אותך. ונתתי לך ללכת לאיבוד בתוך עצמך.

בהתחלה זה היה הוויסקי שהטבעת בו את הצרות שלך, אחר-כך גילית שהרואין עושה את העבודה הרבה יותר טוב. אבל לא הסמים הרגו את שמחת החיים שלך, אלא המרחק הגדול שנפער בין החלומות שלך לבין העולם האמיתי. ואתה, עם רגל אחת בעולם הזה ורגל אחת בעולם אחר, לא הצלחת להחזיק מעמד, מיטלטל בין שמיים וארץ, בין יום ובין לילה, ממאן לוותר, ממאן להתפשר, ממאן לחזור בחזרה.

ואחרי שהכל נגמר, כשנגמרה התקופה הטובה שלי, כמו שתמיד תקופות טובות נגמרות להן, והרגשתי שאני חייב ללכת מכאן, לקפל את החיים לתוך מזוודה ולהסתלק בחזרה למקום שבו אני מבין את השפה ואת הפרצופים, כבר לא מצאתי אותך. במקומך מצאתי שם צל חיוור של החבר שהיה לי פעם, שנאבק בשארית כבודו וכוחו על החלום שהתפוגג, שלא הסכים ללכת לשום-מקום ולא התקדם לשום-דבר.

ואחרי שהכל נגמר, פשוט עזבתי אותך שם, בטוח שתחזור אחריי מהר מאוד. אבל אתה לא חזרת. עבר שבוע ועוד שבוע, חודש ועוד חודש, אני שם ואתה כאן, והקשר הדועך הפך לנעלם, והדיבור שהיה נדיר נאלם, ולפתע היינו שני זרים. היו מספרים לי שראו אותך כאן ודיברו איתך שם, היו אומרים לי שאתה למעלה או אתה למטה, היו מבקשים שאסע, היו ממליצים שלא, אבל אף-אחד לא הבין.

ויום אחד לא יכולתי יותר. אולי רגשות אשמה, אולי געגועים. לא הייתי צריך את המלצרית שתשאל אותי אם הכל בסדר. ידעתי ששום-דבר לא בסדר, ועליתי על הטיסה הראשונה שהיתה זמינה, כבר באותו הלילה. ולקחתי מיד מונית למלון שבו היינו ישנים, אבל לא התאכסנת שם. ובבוקר הלכתי לבית-הקפה שבו היינו יושבים, אבל לא היית שם. היא כן, לא יכולתי לשכוח אותה. עם החיוך הגדול והמזויף וה-"Everything is OK?" שלה. "או.קיי בתחת שלי", רציתי להגיד לה, "את לא רואה איך אני נראה?".

"הכל בסדר" ניסיתי לומר, אבל מה שיצא לי היה תנועה כזו, אמיתית, של בלבול ואי-וודאות, עם הראש כזה.  לרגע היה נדמה לי שהיא באמת מגלה התעניינות. "How is your friend", היא שאלה, ואני חשבתי לעצמי כמה זה משונה שאני לא יודע בכלל איך אתה או איפה אתה. כל מה שיכולתי היה לזרוק לה "או.קיי" סתמי, לקום, לשים את הכסף על השולחן וללכת.

תראה איזה חיים – לילה, מנהטן, כל המקומות תוססים וסוערים, ואני יבש וקמל ואבוד. מחכה לך בוקר בוקר, ערב ערב באותו מקום שהיינו יושבים בו, מחליף משפטים סתמיים עם המלצרית ההיא שאי אפשר לשכוח, מצטער על כל-כך הרבה דברים שאי אפשר כבר לבקש עליהם סליחה. תראה איזה חיים.