שגיא נאור

"אני מסוגלת להתרחץ ולהתלבש, לרחוץ ולהלביש את שני הילדים ולצאת מהבית תוך חצי שעה/ אני יכולה להסתדר עם תשעה סוגי מטבעות בחמישה אזורי זמן; אני יכולה להביא את עצמי לאורגזמה באופן יעיל למדי; אני יכולה להכין ארוחת ערב ולאכול אותה בעמידה בזמן שאני מדברת בטלפון עם החוף המערבי; אני יכולה לקרוא לבן את "תנחש כמה אני אוהב אותך" בזמן שאני סורקת את המחירים בטלטקסט. אבל מה עם עצירת מונית שתיקח אותי לשדה התעופה?"

אליסון פירסון קראה לספר שלה "אין לי מושג איך היא עושה את זה". "אין לי מושג איך אני/אנחנו עושה/עושים את זה" הוא משפט שאני שומע הרבה סביבי, ממני ומאחרים, מאז שנכנסתי למצב צבירה "הורה". הספר של פירסון הפך לרב-מכר ולתנ"ך של כל הנשים העובדות בעולם, אמהות ואלו שעדיין לא, אבל בניגוד למצופה אין בו בשורות חדשות ואין לו סוף אופטימי. הסיבה שקיית' רדי היא הגרסה החדשה לברידג'ט ג'ונס היא כנראה שעבור נשים עובדות בשורות חדשות וסוף אופטימי הם לוקסוס שהן בכלל לא מצפות לו. עבור נשים עובדות מונית שתיקח אותן לשדה תעופה בסוף יום מלא בעבודה ואמהות זה לוקסוס.

זה נכון שכדי להזדהות באמת עם רדי, הגיבורה של פירסון, צריך להיות קצת פמיניסט/ית, ובכל זאת כל מי שמעביר את מיטב שעותיו במיטב שנותיו בעבודה לחוצה ודורשנית, ונאלץ לתמרן אינספור תמרונים כדי לשרוד את היום-יום, לגמור את החודש ולגדל ילדים נורמאליים, יגלה מיד אמפטיה. המרוץ חסר הסיכוי נגד הזמן, המנהלים המצליפים והלא-מתחשבים, הצרכים האישיים שנזנחו לבלי שוב, הזיכרון שמגיע לקצה יכולתו מרוב מטלות ותזכורות עצמיות - כל אלה נשמעים מוכרים כל-כך עד שזה כואב, ולכן "אין לי מושג" הוא ספר קשה, גם כשהאירוניה של רדי/פירסון קורעת אותך מצחוק.

עם זאת, אינני יודע האם בסיומו של הספר ניתן להבין כי מצבן של הנשים העובדות אכן קשה יותר משל הגברים העובדים. יתרה מזאת, בין השורות אפשר לקרוא שגם פירסון לא בטוחה. זה נכון שבמילניום החדש האבות תולים לראווה את תמונות ילדיהם במשרד ואפילו (!!!) יוצאים מוקדם למסיבה בגן או לקחת את הילד פעם בשבוע, בעוד שעבור הנשים הילדים הם מעצור, כלי ניגוח, משהו שתמיד יפריד בינם לבין "מועדון הגברים" שמשחק עד מאוחר במשחקים שיש להם כללים שרק הוא יודע. עם זאת, קשה לי שלא להתקנא, כגבר, בלגיטימציה שיש לנשים, עם כל המחיר הכבד שהן משלמות על כך, לקצץ באחוזי המשרה שלהן, להתעסק יותר בילדים, לפנות זמן, זאת כמובן בתנאי שהן יכולות (כלכלית) ורוצות.

ובכל-זאת, זה לא סוד שהנשים נושאות בעול הגדול, המכריע של ניהול הבית והמשפחה. אינני יודע אם זה גנטי, או שזה החינוך הקלוקל שכולנו קיבלנו, אבל ההבדלים הנפשיים בין גבר לאשה, כפי שקיית' רדי מנסחת אותם בצורה כה רהוטה, אינם ניתנים לגישור, לפחות לא בדור שלי. כמו מאיר אריאל ז"ל, ששר פעם "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה, שאני עוזב עלייך את עול הבית והמשפחה", גם אני יודע שלולא אשתי היקרה היה כל העסק מתפרק, וכל זה לא נותן לה (כמעט) שום הנחה כשהיא מנסה להגשים את השאיפות המקצועיות שלה, להתקדם, להתחרות כשווה עם גברים, במאבק שהוא כרוניקה ידועה מראש של הפסד.

ודווקא בגלל זה הפרקים האחרונים של הספר (שניים-שלושה, לדעתי) קלקלו לי במידה רבה את האהדה הרבה שרכשתי לו במשך כל 400 עמודיו. בסופו של דבר, אפילו קיית' רדי, אולי דווקא קיית' רדי, עוזבת את העבודה היוקרתית והופכת להיות עקרת בית והאשה שלצד בעלה ריצ'רד. פירסון/רדי זורקת את המגבת הלבנה, מודה לכאורה שנשים לא יכולות לשחק (בטח שלא לנצח) בשולחן הגברים, מראה שמשפחה יכולה לתפקד רק אם הבעל מפרנס והאשה מגדלת את הילדים, ומעל הכל סותרת את כל מה שהיא עצמה אמרה במשך כל הספר - שאת יכולה להיות מבריקה ושנונה, גרידית וצינית, מצליחה ומוצלחת, גם בלי להיות "אם השנה", חברת האִמָאפיה (מָאפית האמהות, תרגום נפלא ל-Muffia. כבוד גדול לאיטה ישראלי שעל התרגום). "פעם היה לנשים זמן לאפות עוגות... והן נאלצו לזייף אורגזמות", אומרת רדי בפתיחת הספר, "עכשיו אנחנו מסתדרות עם האורגזמות, אבל מזייפות את העוגות. ולזה קוראים התקדמות...". ובכל-זאת, לחזור לאפות עוגות ולומר "לכל הרוחות עם האורגזמות" זה לא נראה לי פתרון טוב בהרבה.

ובכלל, מעניין שבעולם של רדי/פירסון, לא עלתה לרגע המחשבה שריצ'רד, הארכיטקט הלא-נורא-מצליח, יעזוב את עבודתו ויגדל את הילדים. היות שקת'רין היא המפרנסת הראשית, ובהנחה שכדי לקיים משפחה "נורמאלית" אחד ההורים צריך לעבוד במשרה פחות "לוחצת" (שלא לומר לא לעבוד), מדוע לא נשקלת לרגע, לכל אורך הספר, האופציה הלא פטריכיאלית הזו?  אולי בגלל שגם במאה ה-21 זהו עולם שנשלט על-ידי גברים, ולו רק כלפי חוץ. כי, בינינו, כולם יודעים שגם אם "היו אלה הנשים שניהלו את ההצגה... [הן] אף-פעם לא הורשו לעלות על הבמה". זו בעצם "מטריארכיה שהעמידה פנים שהיא פטריארכיה, כדי שהבחורים יהיו מרוצים". "תמיד חשבתי שזה בגלל שבמקום שממנו באתי לא הייתה הרבה השכלה", מספרת רדי, "עכשיו אני חושבת שכל העולם כזה, אלא שבכמה מקומות מסתירים את זה טוב יותר מאשר באחרים."

בדיוק בגלל זה הגברים לא ירשו לעצמם אפילו להציע שהם יהיו אלה שיישארו בבית. התפיסה העצמית שלהם, תפיסת בנות-זוגם אותם, תפיסת החברה אותם תהיה במקרה כזה שלילית מאוד, מבזה אפילו. לכן אני חושב שמצבם של הגברים הקרייריסטים לא טוב בהרבה, אולי אפילו גרוע יותר, משל הנשים. עם כל הכבוד לנשותינו היגעות. להן, למרביתן, יש אופציה - אפילו רק תיאורטית  - לקצץ באחוזי משרתן, אולי אפילו להפוך לעקרות בית, בתנאי שהגבר שלהן מצליח (גבר מצליח: גבר שמצליח להרוויח יותר מאשר אשתו מבזבזת. אשה מצליחה: אשה שמצאה גבר כזה). עתידם של הגברים לעומת זאת מונוטוני וברור - לעבוד, לעבוד, לעבוד. אם בדרך אתה מצליח גם להיות דמות דומיננטית מספיק בחיי הילדים שלך ולגרום לאשתך עדיין לחבב אותך (שלא לדבר על להימשך עליך), אז בכלל אתה סופר-גבר. כולנו יודעים את זה, חלקנו רק מעמידים פנים שזה לא כך טוב יותר מאשר אחרים.

בסופו של דבר, כלומר בסופו של סיפור, ייתכן שקיית' רדי הקימה לה איזה עסק קטן לטיפול פיננסי בעסקים קטנים והיא לא "עקרת הבית" הקלאסית. עם זאת, היא עברה לכפר כמו שבעלה רצה, קיבלה אותו כמו שהוא ועברה להתעסק בגידול ילדים ולא הרבה יותר מזה. האם לא עליה ועל שכמותה בדיוק דיבר המשל של קנדי, חברתה הטובה, בתחילת הסיפור?   אותו סיפור על הנסיכה היפהפייה שפגשה צפרדע, שאמר לה לנשק אותו, כי אז הוא יהפוך לנסיך צעיר ונאה, הם יתחתנו, היא תעבור לגור בארמון שלו, תכין את ארוחותיו, תכבס את בגדיו ותלד לו את ילדיו. הנסיכה בסיפור ענתה לו מיד: "היית מת, טמבל". אני לא בטוח שקיית' רדי או אליסון פירסון היו עונות כך ובכזו מהירות.

כמו שרדי מציינת, "שוויון ההזדמנויות" של המהפיכה הפמיניסטית הביא לכך שגבר ואשה יכולים במידה שווה (נניח) לזנוח את ילדיהם לטובת הקריירה. מיותר לציין שלא לכך רצו להגיע הפמיניסטיות, שלא לכך רוצים כולנו להגיע. ייתכן שצריכים לעבור עוד כמה דורות כדי שהמנטאליות הפטריאכלית תסור מן העולם. כולי תקווה שאיתה תסור מן העולם גם תרבות העבודה האובססיבית, שישראל היא ללא ספק המֶכָּה שלה. השילוב של שוויון אמיתי עם סדר עדיפויות תקין בכל הנוגע למשפחה וקריירה יכול לגרום לכולנו "לעשות את זה" בלי להתפלא בכל בוקר איך לעזאזל אנחנו מצליחים לשרוד.  

רדי/פירסון מסכמת בחוכמה שהכסף שיפר את חיינו "אבל לא העמיק אותם או עשה אותם קלים יותר". כפי שהיא מעידה, "את רוב הכסף מבזבזים בניסיון לקנות זמן כדי לעשות כסף שבו משלמים על כל הדברים שחושבים שצריך כי יש כסף". כלומר, אנחנו נכנסים ביודעין ומרצון למעגל הזה, ואז מתלוננים שאין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה בכל הקפה והקפה. ועובדה - מעט, מעט מדי מאיתנו בוחרים לצאת מהמעגל הזה. מעט, מעט מדי קיית' רדי קיימות בעולם. כל השאר, כולנו, ממשיכים לתמרן - בין עבודה לילדים, בין משפחה לקריירה -  וכל יום, בין אם בשיחה בארוחת הצהריים או בטלפון בערב, מתפלאים איך לעזאזל אנחנו מצליחים לעשות את זה.  

אז אין לנו מושג איך אנחנו עושים את זה, ואין לנו מושג למה אנחנו עושים את זה. אני חושב שהתשובה לשאלה השנייה היא המעניינת יותר. הספר יגיע בהמשך. 

"אין לי מושג איך היא עושה את זה" מאת אליסון פירסון, הוצאת מטר.

נ.ב. ובכלל - פה זה לא אנגליה. לאן נברח, לקריית-גת, לשדרות?    עם כל הכבוד לקיית' רדי והבעיות שלה, באמת שאין לי מושג איך האנשים האלה עושים את זה. אולי על זה צריך לכתוב פעם ספר.

"בחלומות אנחנו נכנסים לעולם שהוא כולו שלנו" 1

הדבר הראשון שבולט מאוד בקריאת "השביעי", שייקרא בעברית "הארי פוטר ואוצרות המוות" (למה? ככה!) הוא ההקבלה הרבה בין עלילתו לבין עלילת הספר  הראשוןשפתח את הסדרה: הארי נפרד ממשפחת דארסלי בפעם הראשונה בראשון, הארי נפרד ממשפחת דארסלי בפעם האחרונה בשביעי; הארי מגיע בפעם הראשונה לשנת הלימודים בהוגוורטס בראשון, הארי לא מגיע בפעם הראשונה לשנת הלימודים הוגוורטס בשביעי (או אם תרצו: הארי מגיע בפעם האחרונה להוגוורטס...); הארי לא מוצא את עצמו בעולם המוגלים (muggles) בראשון, הארי לא מוצא את עצמו בעולם הקוסמים האפל והמסוכסך בשביעי. אפילו שמות הספרים דומים (ותודה לשחר על האבחנה הזו כמו גם אחרות) – "אבן הפילוסופים" הראשון מול "אוצרות המוות" השביעי. עם כל הביקורת שהושמעה על JK רולינג, שאולי מיזמזה קצת יותר מדי את הסדרה הזו רק כדי לייצר שבעה ספרים (ספר לכל שנה בהוגוורטס), היא סגרה אותה עם באנג! רציני מאוד בשביעי, ובצורה מעניינת, מעוררת כבוד והשתאות, גם אם קצת מחופפת.

"אחרי הכל, לנפש מאורגנת היטב, המוות אינו אלה ההרפתקה הגדולה הבאה" 2

כולם דיברו על השאלה "מי ימות בשביעי" כאילו מדובר בסוד מדינה מסדר כזה שרק ביבי יכול לגלות. אבל אחרי שדאמבלדור מת בשישי, והשביעי אף מאושש את הסוף המר בתחילתו (ומפריך את כל הקונספירציות, ע"ע "Dumbledore is NOT dead"), רק מוות של מישהו מהשילוש הקדוש (הארי, רון או הרמיוני) היה יכול לסחוט קריאות התפעלות ממני. בסופו של דבר, יהיו כמה דמויות שלא יזכו להשתתף ב"הארי פוטר - האיחוד" בעוד עשרים וחמש שנה, אבל בסופו של דבר הספר הזה התגלה כמתון יחסית מבחינת יחסו ל"כוכבי" הסדרה.

"אני מאמין ש... האמת היא בדרך-כלל עדיפה על שקרים" 3

בכלל, כפי שכתבתי לעיל, השביעי משאיר אותי מאוד אמביוולנטי לגבי הספר בפרט והסדרה בכלל. מין תחושה כזו של החמצה מהולה באושר. אחרי הכל אני הייתי בין אלה שהלכו עם הארי לכל אורך הדרך,"Until the very end" (כמו שכותבת רולינג בהקדשה שלה לקוראים בפתיחת השביעי), ואני יכול לסכם - כמעט שמונה שנים אחרי שקראתי את הראשון - שאני לא מצטער על כך. נהניתי, אבל לא החכמתי. ובניגוד לספרי פנטזיה אחרים, שאותם אתה מאמץ ללבך לכל חייך (ע"ע שר הטבעות), במקרה של הארי קשה לי לומר שזה המקרה.

וזה קשור מאוד לדרך המאוד מהירה ומאוד לא ברורה שרולינג בוחרת לסיים את הסדרה בשביעי. כאילו שששה וחצי ספרים היה לה ה-מ-ו-ן מה לספר, לבנות, להעשיר, להציג לי, ואז באמצע השביעי היא נזכרה שהיא התחייבה שיהיו (רק) שבעה ספרים, ויאללה-מהר-מהר צריך לעשות פה סוף. וכך, מתוך דחיפות ובכוח, היא דוחפת את הסצנה שבה הארי פוגש את רוחו של דאמבלדור (וגם את זו של וולדמורט), בעוד הוא מתגלגל בין החיים לבין המוות, סצנה שהיא כל-כך מבולגנת וכל-כך לא אמינה (לרגע לא נראה שהארי אכן מת כתוצאה מהמפגש עם זה-שאת-שמו-אסור-לומר), שהיא מוציאה שם רע לכל הסדרה. וזה קורה דווקא כשהכל נראה מתכנס לכך שהארי הולך להקריב את עצמו למען האנושות, ממש כמו פרודו ב"שר הטבעות". אבל רולינג, שכותבת לילדים בריטיים/אמריקאיים רגישים ולא מנסה להתוות קלאסיקה אמיתית, פוחדת מסיום דרמטי שכזה, ולכן הארי חי, וולדרמוט מת והכל נגמר בהפי אנד מפוהק למדי.

"נראה היה שהשחר הגיע מיד אחרי חצות במין חיפזון מגונה..." 3

ובכלל, גם הדרך שבה השביעי מתייחס לוולדרמוט מעוררת פליאה. במשך זמן רב, רב מאוד, וולדרמוט עשה בסדרה מעשה קייזר סוזה, ושיכנע את העולם שהוא איננו קיים עוד (שהרי "התרגיל הכי גדול שהשטן עשה היה לשכנע את העולם שהוא איננו קיים", שם). דווקא בשביעי, כשנדמה שהכל מצליח לו כל-כך טוב, הוא יוצא מהמחבוא ומתגלה כ...טמבל לא קטן. הקוסם הכי גדול בתולדות עולם הקוסמים (זולת, נניח, דאמבלדור והארי) לא מצליח להבין דברים בסיסיים שהארי מבין בקלות, לא מזהה את הבגידה של סנייפ מבעוד מועד, לא מפענח את הסוד של אוצרות המוות, לא מצליח לחסל שוב (ושוב) את הארי, ובסוף מביא על עצמו כליה. העניין הזה פוגע מאוד באמינות הסדרה, והופך את הנצחון של הארי וחבריו בסופו לעניין קצת פחות הירואי וקצת פחות מרתק ממה שיכול היה להיות.

ומה זה האפילוג המקושקש הזה?    פרק מיותר, שרק המחשבות על הסרט שבעקבות הספר יכולות היו להוליד. תשע-עשרה שנים אחרי, אנחנו חוזרים אל הארי, רון והרמיוני, בסיום קיטשי כל-כך שהוא כמעט נוזל מהספר. הנה הילדים עם השמות הכל-כך סמליים (אלבוס, סוורוס), הנה ההורים שמלווים את הילדים לתחנת הרכבת כמו כל שנה, הנה החלוקה לבתים – come on…   זה סדרה לילדים רציניים או לילדות עם קוקיות?! 

"אושר יכול להימצא, גם בזמנים החשוכים ביותר, אם רק נזכור להדליק את האור" 4

מה שמציל את השביעי, ואולי את הסדרה כולה, הוא המסר. כן, המסר. המסר שהיה חבוי לכל אורך הסדרה בין השורות, ומתגלה בגדול בשביעי - הקוסמים הם בני-אדם, וככל בני-האדם הם חוטאים בכל החטאים האפשריים - יוהרה, תאוות-בצע, שחצנות. עם קרקע פוריה שכזו, אין זה פלא שוולדרמוט מצליח לרתום את התכונות האלה בהכוונה מתאימה לטובת דיקטטורה עריצה עם בובות בכל התפקידים הנכונים. הקורא הזעיר/זהיר מקבל בשביעי היכרות לא נעימה עם חוקי גזע, הפרדה בין "דם טהור" ל"חצי-טהור", השתלטות בצורה פסאודו-דמוקרטית על המנגנונים הרשמיים (מועצת הקוסמים, כלי התקשורת), ותחילתו של ג'נוסייד אמיתי (שליחת המתנגדים לאזקאבן, חיסול המוני של מוגלים וכו'). מזכיר לכם משהו? 

רולינג מצליחה להטמיע ביקורת חריפה, מעניינת וחכמה בתוך השביעי כנגד ההערצה לכוח, גזענות, לאומנות ("טובת הכלל" או טובת הקוסמים בלבד), עריצות וכל מה שילדים צריכים לחכות לגיל 17 כדי לגלות בספרי ההכנה לבגרות. הביקורת הזו היא מה שהופכת את השביעי למיוחד ומעניין, הרבה יותר מהספרים הקודמים בסדרה.

"אין מה לדאוג עדיין... מה שיבוא, יבוא...  והוא יצטרך להתמודד עמו כשהוא יגיע..." 5

בהקשר הזה מוזר שרולינג זונחת את המסר הנוסף שליווה את הסדרה כולה, היה גלוי הרבה יותר ומתאים מאוד לקהל הקוראים שלה, והוא האמונה בכוח האהבה והחברות. הקשר האמיץ של השילוש, "הצבא של דאמבלדור", המשפחתיות של משפחת ויזלי, "מסדר הפניקס", ההקרבה של דאמבלדור – כל אלה נזרקים הצידה בסופו של דבר לטובת הגילוי החדש של אוצרות המוות. בניגוד, שוב, ל"שר הטבעות" שם הקבוצה היא-היא סוד ההצלחה והאהבה בין פרודו לסם מנצחת את כל הרוע, עלילת המסע בשביעי שמתחילה נפלא, עם כעסים וסכסוכים ואהבה, מסתיימת בחטף בקרב האחרון של הארי (לבדו...) מול וולדרמוט.

"היכן שהאוצר שלך נמצא, שם גם יימצא הלב שלך" 6

השביעי מדכא יותר וקודר יותר מכל קודמיו, השביעי מכיל הרבה יותר מוות ופרידות מכל קודמיו, ובכל-זאת תחושת הסיום של תלאות הארי בהוגוורטס ובכלל ממלאת את מי שהלך עם הארי לכל אורך השנים האלה באופטימיות ובתחושה של סגירה מבורכת. לא עוד ספרים עבי-כרס במחיר מופקע, לא עוד שבע-מאות עמודים בשבוע, לא עוד לחשים וקסמים ומלים שמצריכות שימוש בלכסיקון, ולא עוד מבטים מלגלגים של אנשים מבוגרים שלא מבינים מה אתה מוצא בספר הילדים הזה.

במשך כמעט עשור הארי היה מעין אוצר, ששמרתי בסוד והתענגתי עליו מעת לעת. עכשיו האוצר הזה יישמר בלב שלי, ביחד עם אוצרות אחרים שאספתי במרוצת השנים. היה שלום, הארי. תם ונשלם, לפחות לעת עתה.

כל הציטוטים לעיל מתוך "הארי פוטר" (מכיוון שקראתי באנגלית, התרגום לעברית שלי):

1. דאמבלדור ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבן"

2. דאמבלדור ב"הארי פוטר ואבן החכמים"

3. "הארי פוטר ואוצרות המוות"

4. דאמבלדור ב"הארי פוטר והאסיר מאזקבן"

5. "הארי פוטר וגביע האש"

6. דאמבלדור ב"הארי פוטר ואוצרות המוות"