יש מקומות שאני זוכר
כל חיי, גם אם חלקם כבר השתנו
חלקם לתמיד, לא לטובה
חלקם נעלמו, חלקם נשארו
בכל המקומות האלה היו רגעים
אהבות וחברים שאני עוד זוכר אותם
חלקם כבר מתו, חלקם חיים
בחיי אהבתי את כולם.
30 שנה למותו של ג'ון לנון, ואני יכול לומר שהוא יישאר כאן לתמיד.
היום, יותר מתמיד, כשאני כל כך קרוב למקום שבו הוא נרצח, באותו יום שבו הוא נרצח, השירים שלו נשמעים אחרת. כאילו מתארים את מה שקורה מסביבי, את מה שאני מרגיש.
לנון פעל כאמן סולו בקושי 10 שנים. לפני זה הוא היה חלק מאותה רביעייה מופלאה. אני מודה שאני מתחבר לשירים שלו הרבה יותר מאשר ליצירה המשותפת (?) שלו עם מקרטני. שאני אוהב אותו יותר כשהוא שר שירי אהבה לילד שלו, לאשתו, כועס, מקנא, מטיף.
יש הרבה יוצרים ברשימת היוצרים האהובים עליי, אבל נדמה שלנון היה ונשאר הבולט שבהם.
אבל מכל החברים והאהבות האלה
אין אחת שלך משתווה
והזכרונות האלה מאבדים משמעות
כשאני חושב על מישהי חדשה כאהבה
למרות שאני יודע שאני לא אפסיק לחבב
אנשים ודברים שהיו לי לפני
אני יודע שתכופות אני אעצור לחשוב עליהם
בחיי אהבתי אותך יותר
את "In My Life" כתב לנון בתגובה לעיתונאי אנגלי שטען שלנון לא כותב מספיק על הילדות שלו. השיר המקורי עסק בתחנות משמעותיות בחיים של לנון הילד בליברפול, אבל לנון לא אהב אותו ובסופו של דבר שכתב אותו, כשאחד הטריגרים למלים החדשות היה מותו של סטיוארט סטקליף, נגן הבס המקורי של הביטלס. מקרטני ולנון חתומים על השיר, למרות שחלקו של מקרטני בשיר לא ברור והיה מקור למחלוקת בין השניים (מחלוקת שקיימת רק לגבי שיר נוסף אחד, אלינור ריגבי). "בחיי" הוקלט בסוף 1965.
השיר הפך לאחד השירים המצליחים והפופולאריים ביותר של הביטלס, וזכה לאינספור גרסאות כיסוי ברבות השנים. מכל הגרסאות האלה אהובה עליי במיוחד זו של ג'וני קאש, מתוך "American IV", שהוא הקליט ממש לפני מותו ולרגעים נשמע כמו שיר הפרידה שלו.
היום, במידה רבה, כשאני מקשיב לו, זה נשמע כמו שיר הפרידה של ג'ון לנון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
