[קנדי הכריזה על שבוע בק טו סקול, שבו היא
ועקרת הבית כותבות על השירים שעיצבו את אישיותן המוסיקלית עוד בתיכון. למרות שאני
ממעט לכתוב בזמן האחרון, לא יכולתי להישאר אדיש. במיוחד שהשיר המדובר נותר רלוונטי
כשהיה גם עשרים שנה אחרי...]
יש שירים שאתה מגלה, במיוחד בתקופת גיל
ההתבגרות והתיכון, שהופכים לחלק ממך ברגע ובאותה מהירות נעלמים יום אחד מחייך. יש
שירים שגיליתי אז, לפני כמעט עשרים שנה (...), ונשארו טריים בזכרוני, בלבי ובנשמתי
כשהיו. Time Heals של פיטר האמיל הוא אחד מהם.
כתבתי כבר בכמה הזדמנויות על Over,
האלבום המדהים של האמיל, שגיליתי בקיץ 1992, בגיל 18, בלונדון, ושינה בצורה דרמטית
את "אישיותי
המוסיקלית", כמו שקוראות לה הכותבות הנפלאות. אפשר לומר שעד אותו זמן, עד
Over, עד האמיל לא נתקלתי בחומר
אנושי כל כך חזק, כל כך כואב, כל כך עמוק, מהסוג שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתו
אז.
האלבום הזה היה מלא בקטעים נהדרים,
שזורקים אותך על הרצפה בפאתוס ומשאירים אותך לדמם לבד בחושך, אבל לתשע הדקות
המופלאות של "הזמן מרפא" שום דבר לא הכין אותי, אפילו לא השירים הקודמים
באלבום. "הזמן מרפא" – קלישאה כל-כך
חבוטה, שרק היום אני יודע כמה היא מורכבת ומסובכת.
אז לא היו לי יחסים מספיק מורכבים כדי
להבין את העולם של האמיל, לפרש את המילים שלו, ובכל זאת התחברתי לסיפור – סיפורם של שני אנשים שאהבו עד כלות ואז זה פשוט
נגמר, וקבלת הסוף היא החלק שבאמת לא יעבור ולא יירפא, וגם הזמן שיעבור לא יעזור.
הפצעים יגלידו, הסימנים ייטשטשו, אבל הצלקות תישארנה לעד. פחות אבל עדיין כואב.
"במבט לאחור נראה שאני
יכול לשכב לצידך כפי שמעולם לא עשיתי,
בשעה של דמדומים –
ללא כל אחר-כך.
כותב שירי אהבה רק כשהיא איננה ומתה.
בסך הכל משלם במלים: מחרוזת של הצהרות
כמעט-נשכחות –
אני מתכוון...
התכוונתי...
אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך זה
היה".
השיר הזה הוא שיר שאני מוצא את עצמי חוזר
אליו פעם אחר פעם, בתוך האלבום המופתי הזה וגם לבד. אני יודע כבר בעל פה את כל ההתפתחויות,
הדעיכות, הצעקות, ובכל זאת הוא מדהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו בפעם הראשונה,
כשהקשבתי לו תחת כל מיני השפעות, ונזרקתי מעוצמת החשיפה. וכל פעם מחדש, עם הפרשנות
שלי, עם הרלוונטיות לחיים שלי, עם נסיון החיים והאירועים.
כי יש דברים שמשתנים ממרחק של עשרים שנה.
ויש דברים שנשארים אותו הדבר. ויש דברים שגדלים איתך, משתנים איתך, והופכים בסופו
של דבר להיות חלק ממך. "Time Heals"
הוא ללא ספק אחד מאלה. במבט לאחור אף פעם לא יכולתי ממש לומר איך.
30 שנה למותו של ג'ון לנון, ואני יכול לומר שהוא יישאר כאן לתמיד.
היום, יותר מתמיד, כשאני כל כך קרוב למקום שבו הוא נרצח, באותו יום שבו הוא נרצח, השירים שלו נשמעים אחרת. כאילו מתארים את מה שקורה מסביבי, את מה שאני מרגיש.
לנון פעל כאמן סולו בקושי 10 שנים. לפני זה הוא היה חלק מאותה רביעייה מופלאה. אני מודה שאני מתחבר לשירים שלו הרבה יותר מאשר ליצירה המשותפת (?) שלו עם מקרטני. שאני אוהב אותו יותר כשהוא שר שירי אהבה לילד שלו, לאשתו, כועס, מקנא, מטיף.
יש הרבה יוצרים ברשימת היוצרים האהובים עליי, אבל נדמה שלנון היה ונשאר הבולט שבהם.
אבל מכל החברים והאהבות האלה
אין אחת שלך משתווה
והזכרונות האלה מאבדים משמעות
כשאני חושב על מישהי חדשה כאהבה
למרות שאני יודע שאני לא אפסיק לחבב
אנשים ודברים שהיו לי לפני
אני יודע שתכופות אני אעצור לחשוב עליהם
בחיי אהבתי אותך יותר
את "In My Life" כתב לנון בתגובה לעיתונאי אנגלי שטען שלנון לא כותב מספיק על הילדות שלו. השיר המקורי עסק בתחנות משמעותיות בחיים של לנון הילד בליברפול, אבל לנון לא אהב אותו ובסופו של דבר שכתב אותו, כשאחד הטריגרים למלים החדשות היה מותו של סטיוארט סטקליף, נגן הבס המקורי של הביטלס. מקרטני ולנון חתומים על השיר, למרות שחלקו של מקרטני בשיר לא ברור והיה מקור למחלוקת בין השניים (מחלוקת שקיימת רק לגבי שיר נוסף אחד, אלינור ריגבי). "בחיי" הוקלט בסוף 1965.
השיר הפך לאחד השירים המצליחים והפופולאריים ביותר של הביטלס, וזכה לאינספור גרסאות כיסוי ברבות השנים. מכל הגרסאות האלה אהובה עליי במיוחד זו של ג'וני קאש, מתוך "American IV", שהוא הקליט ממש לפני מותו ולרגעים נשמע כמו שיר הפרידה שלו.
היום, במידה רבה, כשאני מקשיב לו, זה נשמע כמו שיר הפרידה של ג'ון לנון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
