שגיא נאור

"סגרו את קולנוע פריז ומילאו אותו מלט

שהבניין מעליו יהיה יותר יציב..."

                                                (הקונפורמיסט / מוניקה סקס)

בשבוע שעבר ביקרתי שוב בקולנוע "לב" בקניון רמת-אביב במסגרת "מועדון הקולנוע הטוב", יוזמה ברוכה של רשת "לב" וחברות הי-טק שונות. במסגרת היוזמה נחשפים עובדי החברות לסרטים, איכותיים בדרך-כלל, מהקטלוג המרשים אך שלא-זוכה-לתהודה של רשת "לב".

אני הולך באופן די קבוע ל"מועדון הקולנוע הטוב", כפי שאפשר להתרשם מפוסטים שונים שלי בנושאי קולנוע. למען האמת, בשנים האחרונות (כלומר, מאז שיובל נולד) אני לא הולך לסרטים כלל אלא ב"מועדון הקולנוע הטוב". בים של זבל קולנועי תוצרת הוליווד, הסרטים ש"לב" מביא מוכיחים את עצמם פעם אחר פעם. הם מעניינים, מרגשים, מעוררים מחשבה ובעיקר פונים ל...לב.

אז זהו, שהם לא פונים כנראה ללב הנכון... לב לבייב. לבייב, שגילה לשמחתו שחוזה השכירות עם קולנוע "לב" מסתיים בדצמבר, קפץ על העגלה ומעוניין לפנות את הקולנוע לטובת הרחבת סניף "זארה". השיקולים הם, כמובן, כלכליים גרידא – יותר שכר דירה. לבייב, שהונו מוערך כיום ב-24 מיליארד שקל, שכל יהלום שלישי שמופק בעולם נמצא בשליטתו, שנבחר לאחרונה לאחד האנשים העשירים בישראל, מנסה להרוויח עוד גרוש וחצי על חשבון התרבות של כולנו. אתם יודעים – שהבסיס (הכלכלי) של "אפריקה ישראל" יהיה יותר יציב (אגב, בתו של לבייב הולכת בדרכיו ומעוניינת לבצע מהפך דומה גם בקניון סביונים)

לבייב אוהב להשקיע, כך מספרים, בתרבות הבוכרית. הוא משקיע מליונים בארגוני חסד וצדקה. כנראה שהוא אוהב פחות קולנוע, ועוד הרבה פחות קולנוע איכותי תוצרת מערב אירופה אותו מטפחת רשת "לב". לכו תסבירו לו שקולנוע "לב" הוא מוסד תרבותי חשוב בתל-אביב בפרט ובישראל בכלל. לכו תספרו לו שללא קולנוע "לב" לא היו נחשפים יותר מרבע מליון ישראלים ל"חיים של אחרים". לכו תוכיחו לו שללא קולנוע "לב" לא היו מפיצים כאן בארץ את אלמודובר, קן לואץ', את "הר ברוקבק" (כפי שסיפרה נורית שני ליעל ולצר). הבעיה היא כנראה שאין לו מה לראות ב"לב" (כמו שהדגים יפה יאיר רווה). שהוא – אין לו לב, כנראה.

"אבל את, את כמו כולם,

את בדיוק כמו כולם.

את אין לך לב, אין לך לב בכלל..."

                                                (דבר אליי / אלג'יר)

וככה מוכרים את התרבות שלנו – שלי, שלכם – בכסף. בלי לב בכלל. מחליפים אותה בבגדים תוצרת ספרד, בכלי בית, בעוד חנויות. כשתעצרו רגע ממרוץ החומריות שלכם, ותרצו להתרענן באיזה סרט טוב, תגלו שאין לכם מה לראות. הקונצרנים הגדולים יממנו ויפיקו לכם את הסרטים, יממנו ויעלו לכם את הערוצים, יבנו וינהלו לכם את בתי הקולנוע. ובסוף, גם אם תרצו לשלם, והרבה, על תרבות, תרבות אמיתית ואיכותית, לא יהיה מי שירצה למכור לכם.

לא סתם קוראים, כנראה, לחברה של לבייב "אפריקה ישראל". הדרך שבה לבייב מנהל את ענייניו מקרבת אותנו לאפריקה ומרחיקה אותנו מהמערב, המוקיר ומשמר את תרבותו ואף נלחם עליה. ואנחנו, כמו ילידים בג'ונגל, רוקדים סביב מדורת השבט שלבייב בונה לנו, מקבלים בהכנעה את שגיונותיו ותאוותו לכסף, וממשיכים לפקוד את הקניונים, בוכים וקונים.

"עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם?

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים..."

                                                (אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי)

הייתי בשבוע שעבר בקולנוע "לב" בקניון רמת-אביב והיה לי עצוב כשיצאתי משם, בלי לדעת אם תהיה פעם הבאה. הרגשתי כמו בתפילת האשכבה נוספת במסגרת האוסף המפואר של בתי קולנוע ז"ל (פריז, אסתר, פאר... רקס אפילו). בצירוף מקרים נדיר ראיתי שם את "Eastern Promises" של דיוויד קרוננברג, העוסק במאפיה הרוסית. סרטי גנגסטרים, הסביר לנו המרצה, עוסקים בגנגסטר כגיבור התרבותי החדש, המנצל את "החלום האמריקאי" (שהפך לחלום כלל-מערבי) לתועלתו שלו, ומטפס – על חשבון האנשים הישרים והחרוצים – למרומי המעמד החברתי, בעיקר בזכות מוסריותו הרופפת (או במילים אחרות: בזכות זה שאין לו לב). צירוף מקרים נדיר, כבר אמרתי?

"קוטנר הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חיי, אבל לא רק על חיי שלי. הרבה מאוד ישראלים בני 30 פלוס מסתובבים עם הטעם המוזיקלי של יואב קוטנר שצרוב להם בראש ובנשמה". במילים האלה, אבל ממש במילים האלה, תיכננתי לפתוח את הרשימה הזו על חזרתו המתוקשרת של קוטנר לרדיו ועזיבתו המתוקשרת את ערוץ 24, אבל בועז לא רק הקדים אותי (כרגיל) אלא גם ניסח את זה מדויק להפליא (כרגיל).

אחרי ארבע שנים משמימות למדי (פרטים בהמשך) קוטנר עוזב את ערוץ המוסיקה הישראלי שייסד וניהל לטובת ניהול מחלקת המוזיקה ב-102FM. קוטנר לא רק ינהל, אלא גם ישמש כעורך המוזיקלי הראשי (!) ויגיש רצועת מוזיקה יומית בעריכתו (!!!). "נורא התגעגעתי לעבוד ברדיו", הוא אומר. ולירון תאני, מנהל התוכניות החדש, אומר "אנחנו לא מחפשים להשמע כמו תחנות אחרות... [קוטנר ישדר] כל מה שהוא ירצה לשדר. יש לו חופש אמנותי מוחלט".  וחופש אמנותי מוחלט במקרה של קוטנר זו בשורה משמחת מאוד לחובבי המוסיקה.

כי קוטנר עשה מה שבא לו, פחות או יותר, בגלי-צה"ל, עם תוכניות כמו "מוזיקה היום" ו"ציפורי לילה", ועם פרוייקטים מופלאים כמו "מסע הקסם המסתורי". הוא הלך על הקצה (ניגן במשך תוכנית שלמה את סרט ההקלטה מהסוף להתחלה, ניגן אלבום שלם מתחילתו עד סופו, הקדיש את "באחד מהימים אני אחתוך אותך לחתיכות קטנות" של פינק פלויד לרב כהנא), הושעה וחזר, חקר ושדרג, קידם רוק מתקדם, קידם רוק ישראלי ובעיקר אהב מוסיקה. נורא.

ומי שאוהב מוסיקה (כמעט) כמו קוטנר, שמצטט את "פול מת", תוכנית הרדיו המיתולוגית שלו מ-1977, יודע על-פה חלק מהביקורות שלו, מחזיק הקלטות של המונולוגים שלו כפרופ' מקס ב"מה יש", האזין למרתונים הליליים שלו, הקליט באדיקות את "סוף עונת התפוזים", שהיה פותח רדיו כל יום כדי להאזין ל"מוזיקה היום", שהלך לכל הופעה לזכרו של מאיר אריאל ז"ל הרבה בגללו, ושנהנה עד היום לקרוא את כל מה שהוא כותב (לאחרונה ב"ישראל היום" כ"ד"ר מוסיקה"), לא יכול שלא לאהוב את קוטנר. "קוטנריזם", כפי שבועז קורא לזה, זה כל מה שיפה ומהנה באהבה למוסיקה.

שנים רציתי להיות יואב קוטנר. באמת. הייתם שואלים אותי מה הוא ג'וב חלומותיי והייתי עונה בלי היסוס "להיות יוד". הג'ון פיל הישראלי, האיש עם הג'וב הכי מהנה בתעשייה, מי שנוגע הכי קרוב למוסיקה בלי להיות ממש אמן, היה בעיניי אבא רוחני. כשב-2003 זרקו אותו מגלי-צה"ל בטיעון שהוא לא יכול להמשיך ולשדר כשהוא מקים במקביל את ערוץ המוזיקה הישראלי התחילה ההתנתקות שלי מהרדיו הישראלי. וערוץ המוזיקה הישראלי דנן היה בעיניי הדבר הכי טוב שיכול היה לקום בטלוויזיה שלנו, במיוחד כשהוא תחת הנהלתו של קוטנר.

ודווקא הערוץ המוזיקה הישראלי, אולי המפעל הכי חשוב שקוטנר הרים בידיו המופלאות, התפוצץ לו (ולנו) בפנים. "האיש הקטן מהרדיו" לא הצליח לשחזר את האיכות בטלוויזיה והרים ידיים, כנראה, מול הרייטינג והציפיות הכלכליות. כשנשאל באחת מתוכניות הבוקר על אחד המצעדים התמוהים שערוץ 24 ההרים וקידם, ענה קוטנר שהוא "אישית" שונא מצעדים וכן, בספק גיחוך ספק כנות, שהוא עושה את זה "בשביל כסף". היה לי עצוב באופן אישי לשמוע את זה, והיה לי עוד יותר עצוב לצפות בערוץ המוזיקה ולא לזהות שם כמעט את הנשמה של יוד.

נכון, הרצועות בעריכתו היו תמיד מבריקות ומעניינות ו"הבמה המרכזית" היתה נהדרת כשהיתה, אבל ערוץ 24 הפך מהר מאוד לויז'ואל גלגל"צ, עם חזרות משמימות על אותם קליפים מאותם אמנים (סינרגיה, נינט), וכמעט אפס יצירה מקורית או אתגר מוסיקלי. בשם הרייטינג נתן ערוץ 24 להמונים את מה שהם רוצים, ועלי התאנה המעטים (קוואמי?) לא הצליחו להסתיר שהערוץ לא הולך לשומקום מעניין, ורבים וטובים נטשו אותו לאנחות.

במשך הרבה מאוד זמן קוטנר הדף את הביקורות (כולל את אלו של הח"מ), במיוחד לאור הפסטיבלים נושאי הפרסים המגוחכים שהערוץ הפיק. כמי שאמר (לתימורה לסינגר, בראיון שעוד רגע אגע בו) "אני חושב שאם מוזיקה היתה מפסיקה לרגש אותי הייתי מתאבד, לא רק פורש מהמקצוע", היה מוזר לראות את קוטנר הולך לישון עם השטן, מה שסירב לעשות כל השנים ברדיו. מי שטען ש"האידיאולוגיה שלי היתה שאצלנו אין גיטאות" הרים רצועה מחפירה בשם "מזרח תיכון חדש" ששידרה מוזיקה מזרחית מהסוג הרדוד ביותר בתירוץ קלוש ש"נכשלתי במיזוג הגלויות הזה" והצדיק את התוכנית האמורה בכך ש"שם יש רייטינג מאוד טוב". זה אותו קוטנר שאמר פעם שהוא מנגן מוזיקה מזרחית בכל תוכנית,  למשל ברי סחרוף...

אבל באותו הראיון ממש, ממרץ השנה, אפשר היה כבר לשמוע את קוטנר מתחיל להתייאש. "הייתי בטוח שהמהפכה כבר תהיה יותר גדולה ושאוכל להכניס הרבה יותר דברים אלטרנטיביים", הוא אמר לתימורה.

אבל המהפכה לא קרתה, ונראה שבלבו של קוטנר החל שוב לבעוט הילד "הרע". אחרי ארבע שנים הוא נוטש את הילדים מערוץ המוזיקה והולך לעשות מהפיכה ברדיו תל-אביב. אם קברניטי הרדיו הזה יילכו עם ההצהרות שלהם עד הסוף ויתנו לו חופש אמנותי מוחלט, לכו תדעו מה יכול לקרות.

כמו בועז, יואב קוטנר הוא אחד מהאנשים שהכי השפיעו על החיים שלי. הוא עיצב את הטעם המוסיקלי שלי במשך זמן רב, הוא שאב אותי לתוך העולם הזה, והוא עדיין אחד האנשים שאני הכי נהנה להקשיב להם ולקרוא אותם כשהם מדברים/כותבים על מוסיקה. הוא ללא ספק ראוי לפרס ישראל על מפעל חיים, כפי שבועז מציע, אבל עוד יותר מכך הוא ראוי לבמה שראוייה לו, כזו שתחזיר אותו לעשייה, לפעילות, לחינוך של דור חדש ומקופח למוסיקה איכותית ומעניינת.

אז שיהיה בהצלחה לקוטנר ולכולנו. זה מגיע לו וגם לנו.

את המושג "הבנאליות של הרוע" טבעה חנה ארנדט, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן עבור "הניו-יורקר" (סיקור שהתגבש לבסוף לספר "אייכמן בירושלים"). ארנדט עסקה בשאלה האם הרוע הוא חריג קיצוני או שמא גם הנורמה, בנאלית ככל שתהיה, ואי-רצונם של אנשים לחרוג ממנה, יכולה להביא לרוע. ארנדט גם עסקה בפער שבין הבחירה ברוע לבין הסירוב לבחור בו. "מבחינה פוליטית", כתבה ארנדט, "הלקח הוא שבתנאי טרור ילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות ש'הפתרון הסופי' הוצע להם הוא שזה 'היה יכול לקרות' ברוב המקומות אבל זה לא קרה בכל מקום...".

ב-4 בנובמבר 1995 התנקש יגאל עמיר בראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. עמיר, בחור צעיר, דתי לאומי, סטודנט למשפטים, בוגר אוניברסיטת בר-אילן, בוגר גולני, היה רחוק מהפרופיל המקובל ל"רוע" שניתן היה לדמיין לפני הרצח. יגאל עמיר הוא השכן ממול, ההוא מהטירונות, הסטודנט בכסא שליד, תימהוני ככל שיהיה. בתוך נורמה של הסתה, כולל ביקורת חריפה מצד דוברי הימין ה"רשמיים", דה-לגיטימציה ברוטאלית (כולל הקריאות "בוגד" ו"רוצח") בהפגנות הימין וקביעת "דין רודף" על-ידי רבני הימין הקיצוני, עמיר בחר ללכת "בתלם", בדרך שסופה בכיכר מלכי ישראל.

הבנאליות של הרוע היא משהו שלרוב האנשים קשה להתמודד איתה. הרבה יותר קל לדמיין את הרוצחים והפושעים כמפלצות חסרות אנושיות, מהסוג שאנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר - הנאצים היו מפלצות גרמניות צמאות-דם, המחבלים הפלסטינאים הם מכונות הרג חסרות מוסר ויגאל עמיר סוציופת ופסיכופט. אבל החיים מוכיחים שוב ושוב שארנדט לא טעתה – כפי שאייכמן התגלה כפקיד יעיל אך אפור, כפי שאנשי ה-אס.אס המשיכו לנהל שגרת חיים שלווה וחמימה, כפי שאנשי השטאזי חזרו כל יום למשפחותיהם ולחיי היום-יום שלהם (ע"ע "חיים של אחרים"), כפי שסיפורו של כל מחבל פלסטינאי מתגלה כעולם ומלואו, כך גם יגאל עמיר הוא בסך-הכל בחור ממוצע, שהלך צעד אחד רחוק מדי ולא ידע לסרב לרוע.

מדוע קשה לנו להתמודד עם זה?   כי המשמעות של זה מקפיאת-דם. המשמעות היא שהבחור שהולך לידך ברחוב, שיושב בשולחן לידך בבית-הקפה, שעובד איתך בחדר שליד – כל אחד מאלה יכול להיות אנס, רוצח בדם קר או מתנקש פוליטי. תשאלו אנשים שמתעסקים עם עבריינות, ותגלו שזו המציאות. סבא חביב שאנס, בחור "מרובע" ושקט שרצח "בפתאומיות", סטודנט חייכן שירה בראש ממשלה. במקרה של עמיר, כמו גם במקרה של אייכמן ופושעים נאצים אחרים, המשמעות היא גם שחלק מהאשמה שלהם נופלת על מי ששלח אותם אל הרוע, הסית אותם, הציב להם נורמה של רשע כדרך אפשרית ויורדת מכתפיהם.

וכך אנחנו נשארים עם שתי דרכים להתמודדות – מחד, לגרוס שהאנסים, הרוצחים והמתנקשים הם מפלצות, שנולדו כאלה ואנחנו מקווים לא לפגוש אותם ולא לדעת שהם קיימים, ואז אנחנו מעדיפים לא ללמוד עליהם, לא להכיר אותם, לא להתעסק איתם (וזה נכון גם לגבי הנאצים דאז וגם לגבי הפלסטינאים דהיום), לכלוא אותם ולזרוק את המפתח, להכליל ולהקצות מחמת מיאוס את כל הציבור שאליו הם משתייכים (פלסטינאים, גרמנים, רוסים וכו'). מאידך, אם אנחנו משתייכים לציבור "הבעייתי", הנחשד בייצור של "מפלצות" שכאלה, הפתרון היחיד העומד לרשותנו הוא הכחשה. הכחשה של הפשעים תחילה (כפי שקרה בגרמניה בעבר, כפי שקורה לציבור הפלסטינאי, כפי שקורה לציבור הדתי היום) והכחשה של האפשרות להיווצרות עבריין נוסף בעתיד (ולכן אי-טיפול בגורמים שהביאו להיווצרות העבריין הקודם).

על משקל ארנדט, בתנאי ההסתה שפעלו סביבנו לפני רצח רבין, הלכו רוב האנשים בתלם, אבל היו הרבה אנשים שלא. והלקח הוא שלמרות שאנשים רבים שקלו לעשות פעולות חריגות, ושזה 'היה יכול לקרות' לרבים, זה לא קרה בכל מקום ולכל אחד. אייכמן ושאר הפושעים הנאצים, המחבלים הפלסטינאים שפוצצו את עצמם, יגאל עמיר – כולם הלכו בדרך הרוע, למרות שהייתה להם בחירה.

אם עלינו ללמוד לקח מכל אלה, עלינו לדעת למגר מתוכנו את הנורמות שמאפשרות דרך של רוע, עלינו להוקיע ולא לסלוח לאלו שבחרו בדרך זו ולשים אותם לסמל ולקלס לעולמי עד על כך, ועלינו להישמר ולהיזהר, להביט מסביב ולא להירדם בשמירה, כי הרוע הוא בנאלי ונורמאלי ויכול להסתתר מאחורי כל עץ רענן וכיכר עגולה.