לפני כמעט שנתיים כתבתי כאן ביקורת על ''המיטב'', אוסף כפול שהוציאה   NMC משיריו של   חנן יובל. הכותרת של הביקורת היתה ''הגיבור הלא מושר, 1974 ואילך''. בגוף הביקורת   הסברתי כי חנן יובל הוא מסוג האמנים עבורם הוקמה הקטגוריה ''הגיבור הלא מושר". יובל, שאחראי לאינספור שירים אהובים, נשאר כמעט אלמוני בקרב קהלים גדולים מאוד  בישראל, למרות שהוא יוצר כבר יותר מ-35 שנה. ב-35 שנים אלה יובל יצר פולק ורוק, פופ ושירי משוררים, וגם אם אף פעם לא הלך רחוק מדי, נדמה שהוא תמיד היה סוג של גיבור.

בחזרה ל-2009, או בעצם, לתחילת העשור הקודם, שנת 2000: יובל התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם ''מסע אישי יהודי'' במסגרת הפסטיבל ללימודי יהדות בכפר בלום. הוא - שהקליט בעבר את 'שיר המעלות', ששר קרליבך, שלמד פילוסופיה יהודית - החליט להלחין, לצורך האירוע, את קודש הקודשים של מחזור התפילות, את הקדיש. עם הזמן הוא אסף עוד ועוד יצירות, מהמסורת היהודית ומתרבויות אחרות, והקליט גם אותן. אבל הוא הרגיש שהיצירה לא שלמה. ''רציתי להוסיף עוד נדבך למוזיקה'', הוא מספר ''לפתוח חלונות לעוד עולמות, וכך נולד הספר. כל שיר קיבל מבוא אישי, ולצידו תוספות שונות במלל ובתמונה. חלקן נלקח מהספרות והשירה, חלקן מאלבום התמונות הפרטי שלי. הקשר של כל אלה לשירים הוא קשר תרבותי, רגשתי ואסוציאטיבי''.

''החיפוש אחר היפה והקדוש,
שניהם ביחד, בצירוף אחד,
בקישור אחד..."
            (מתוך "היפה והקדוש" לעדין שטיינזלץ)

מתוך ההמלצה שלי על "סידור אישי" של חנן יובל, במסגרת פרוייקט "הגיבור הלא מושר 2009" של "השרת העיוור".

זהירות ספוילרים. אם טרם צפיתם בעג'מי, מומלץ לא להמשיך לקרוא.

דעה קדומה (מויקיפדיה): רגש, לרוב שלילי, כלפי אדם אחר, עוד בטרם התקיימה עימו אינטראקציה חברתית, כל זאת על סמך השתייכותו החברתית של הפרט. בעוד שסטריאוטיפ זו הכללה הנוגעת למאפיינים של קבוצה חברתית, והדבקת מאפיינים אלה על כל חבר באותה קבוצה איתה האדם בא במגע, דעות קדומות נוגעות ליסוד הנפשי שבחוויה זו. מדובר ברגשות שליליים כלפי קבוצה חברתית וכל מי שחבר בה.

דעות קדומות הן בדרך-כלל שליליות. דעות קדומות גוררות איתן בדרך-כלל שנאה. ושנאה גוררת דעות קדומות, ומעגל הקסמים הזה (קסם שחור, במקרה הזה) הוא מעגל שקשה מאוד לשבור אותו, אולי בלתי אפשרי.

בעג'מי הדעות הקדומות והשנאה אינן חדשות או בלתי מוכרות. בטח לא למי שנולד כאן, גר כאן, שירת כאן בצבא, חי כאן. ישראלים שונאים ערבים ישראלים, ערבים ישראלים נוצרים שונאים ערבים ישראלים מוסלמים, ערבים ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים, ישראלים שונאים ערבים פלסטינאים – וכל יחס השנאה הזה הוא כמובן יחס הדדי, אלה שונאים את אלה ואלה שונאים את אלה בחזרה. וכל זה היה פחות נורא לולא נגזר על אלה ועל אלה ועל אלה לגור כאן, בשכנות כזו או אחרת, בששים השנה האחרונות (ומי יודע עוד כמה בעתיד).

אבל היוצרים של עג'מי לא הסתפקו בדעות הקדומות ובשנאה שעל המסך. הדעות הקדומות שלך עצמך עולות במהלך הסרט, ואתה נאלץ להתמודד איתן בזמן אמת. למשל, האם חשבת שהשוטרים הרגו את בינז', כי שוטרים ישראליים לא בוחלים באלימות כלפי ערבים?    האם חשבת שדנדו ירה בראש של מאליק, בגלל שהשנאה שלו לערבים, שחטפו ורצחו (כנראה) את אחיו החייל, הוציאה אותו מדעתו?

מה שעוזר לעג'מי להביא את הדעות הקדומות אליך כצופה, בלי התייפייפות ובלי סנטימנטים, היא שיוצרי הסרט, סקנדר קובטי וירון שני, שכתבו, ביימו וערכו את הסרט, בחרו בצוות השחקנים לא מוכר ואותנטי. ערן נעים, שמשחק את דנדו השוטר, היה בעברו שוטר (שסולק מהמשטרה אחרי שתקף מתנחל). שאהיר כבהא שמשחק את עומר, גיבור הסרט, הוא בן השכונה. סקנדר קובטי, שמשחק את בינז', המהלך בין היהודים לערבים על חבל דק, יכול כנראה להזדהות עם הדמות אותה הוא משחק יותר מכל שחקן מקצועי שהיה נבחר לתפקיד.

קובטי ושני נמלטו, כך נראה, בעמל רב מפריטת יתר על נימי הרגש שלנו כצופים. במקום זה הם מביאים את ההתרחשויות הניבטות כמעט כל הסרט מעיניו של נסרי, האח הצעיר, שמצייר את העולם כמו בקומיקס שלו, שחור ולבן, טובים ורעים. אבל בסרט הזה אין אף אחד שיכול באמת להשתייך לאחת הקבוצות האלה: הטובים אינם באמת טובים, הם סוחרים בסמים, גונבים, דוקרים ורוצחים; הרעים עושים זאת בשם מטרות נעלות בעיניהן – כבוד המשפחה, כבודם שלהם. אנחנו מזדהים עם אלה ועם אלה, בזים לאלה ולאלה, ומגיעים בסופו של דבר למסקנה שהמציאות הזו, שנכפית עליהם, על כולנו, מסובכת כל-כך שהפי אנד לא יכול להיות כאן.

האותנטיות של הסרט, שצולם ביפו, שמדבר ערבית ועברית (ששזורות זו בזו בפיהם של הגיבורים בדרך שיכולה להפתיע ישראלים רבים), שמשדר אמינות מופלאה, היא גם שאחראית לתחושת המועקה איתה יוצא הצופה בסוף הסרט. זו לא ארץ דמיונית, זו לא תקופה שהיתה או שתהיה, זה לא החיים של מישהו אחר. זו ישראל 2009, או שמא יש לומר ישראל-פלסטין 2009, והחיים שלנו דחוסים, אלימים והולכים לשום מקום בדיוק כמו הגיבורים של הסרט. מלאים בדעות קדומות, בשנאה. עיוורים לכאב של הצד השני.

מעולם לא הייתי בעג'מי השכונה – מודה. אבל עג'מי הסרט מביא את הרי החושך, שבהם ההזנחה והעוני הופכים לאלימות וכאוס, לתוך השלווה והשקט של כולנו. כאילו מזכיר לנו שכל זה נמצא רק כמה קילומטרים מכאן, והאלימות כבר דופקת אצלנו בדלת, כבר מכה אותנו בחזה, כבר הורסת פה כל חלקה טובה.

החושך הזה, הרוע, סוחף איתו לתוך הביצה הטובענית גם את מי שמנסה להיות "טוב". אם זה השוטרים שמנסים לשמור על עג'מי נקייה מסמים ומפשע, ומגלים ש"שוב אלימות הוכיחה את עצמה" (מלים: אביב גדג'); אם זה עומר, שנאלץ לגנוב ולסחור בסמים כדי לכפר על עוונות של דודו; שלא לדבר על השכן הצעיר, שנרצח בתחילת הסרט, רק בגלל טעות בזיהוי. כשהשפה היחידה היא כוח (וכסף, אבל גם כסף מושג בכוח), הדם נשפך ברחובות ושוטף את כולנו.

העלילות בעג'מי לא ממש מפתיעות, אבל מעניינות מספיק כדי לשמור אותך חד ומפוקס. מכאן והלאה מה שמעביר לך את הטעם ואת הריח של השכונה, של הקונטיינר העלוב, של המחסום הם הצילומים המופלאים ממש של בועז יהונתן יעקב והמשחק האמין של כל קאדר השחקנים, מקטן לגדול, מנאסר לאבו אליאס, מהקאדי בסולחה לנהג של הטרנזיט.

כשצפיתי ב"ואלס עם באשיר", בדיוק לפני שנה, המועקה לא עזבה אותי כמה שבועות. אבל עם כל הכבוד, "ואלס" תיאר מציאות של מלחמה שאולי נצליח, אינשאללה, להתחמק ממנה. במקרה של עג'מי, המועקה הזו היא מועקה של הכרה שככה נראים החיים שלנו, שהמעגלים האלה של דעות קדומות ושנאה רק מזינים אותה, ושאין לאן לברוח – לא לנו, לא להם. וארועי הימים האחרונים בירושלים, כמו גם כל פסטיבל גלעד שליט, רק מחדדים את זה.

אולי בגלל זה עג'מי לא יגיע לאוסקר. אינני יודע כמה אוניברסאלית המועקה הזו. אבל למי שחי כאן, עג'מי הוא "עיר האלוהים" שלו, סרט שמתאר את הגועל מתחת למגדלי השן ביפו, את חבית הנפץ שמתחת לפיתות של אבולעפיה, את המציאות שאנחנו כל-כך משתדלים להדחיק.

ואנחנו מדחיקים. אנחנו שמים מחסומים, בינינו לבינם. חלקם פיזיים (כמו אלו בין הגדה לכאן) וחלקם וירטואלים למחצה (אנחנו בתל-אביב והם ביפו). אבל בסופו של דבר לא רק הם חיים בגטו, גם אנחנו. פוחדים, שונאים, לחוצים. הישיבות של בני ברק, הכספומטים של לוד, הסמטאות של עג'מי – אנחנו לא מבקרים שם, אנחנו לא יודעים מה הולך שם, אנחנו מדחיקים.

האם עג'מי סרט פוליטי?  כנראה. אבל קשה לזהות בסאב-טקסט של הסרט "מי צודק". כמו כל סרט טוב, גם ימנים וגם שמאלנים יכולים לבוא בטענות לקובטי ושני. כמו כל סרט טוב, הוא "בסך הכל" מציב לצופה מראה נקייה להביט בעצמו, בחייו, במציאות בה הוא מתנהל.

והמציאות המבולבלת מקבלת חיזוק עם קו עלילה מבולבל, שבו עתיד ועבר, כאן ושם, מתבלבלים ומתערבבים. אהבה ושנאה, אחים וחברים, ישראלים וערבים, נוצרים ומוסלמים – כולם נשפכים לתוך הקלחת הבוערת, ואיך שהיא בוערת...

יש בסרט הזה הרבה תקדימים: זה סרט ישראלי שמדבר בעיקר ערבית, זה סרט ערבי שבו הערבים הם (בעיקר) פושעים והיהודים הם (בעיקר) טובים (שוטרים, קורבנות), זה סרט שלא מתבייש לדבר על חטיפת חיילים, סחר בסמים, הברחות עובדים זרים. בקיצור, זה סרט אמיתי, "מהחיים". והוא כואב ושוחה במיץ של הזבל, כי ככה "החיים" כאן נראים.

 

(עג'מי, ישראל 2009. בימוי, תסריט ועריכה: סקנדר קובטי וירון שני. צילום: בועז יהונתן יעקב)

סוף 1990. זמרת הפופ הכי פופולרית בעולם, מ' נקרה לה, מוציאה את The Immaculate Collection, אלבום אוסף ראשון שלה שמכיל את להיטיה הגדולים משנת 1982 ועד 1990.

אמצע 1991. האלבום "נוחת" בארץ. לקידום מכירותיו פוצח השבועון הפופולרי "מעריב לנוער" בתחרות. תחת השם "מבצע מדונה" הוא מזמין את הקוראים לכתוב ביקורת על "האוסף הטהור" של מדונה, כשהזוכה יתקבל "לעבודה" ככתב לענייני מוסיקה ותרבות בשבועון.

בחור צעיר, ש' נקרא לו, שלמען הגילוי הנאות נספר שכבר שימש ככתב בשבועון (להלן כ"נ = כתב נוער) שולח את רשימתו, והפלא ופלא – הרשימה נבחרת כמנצחת, הוא נבחר ל"עיתונאי הפופ" של המגזין, ואף זוכה לכתבה חגיגית בשבועון, כולל תמונה לוהטת עם הדיווה וכמה שורות ביוגרפיות מביכות (במבט לאחור...).

נשמע לכם דמיוני?   ובכן, הנה הכתבה לפניכם, קצת יותר מ-18 שנה אחרי: