שגיא נאור

לפני כמעט שנתיים כתבתי כאן ביקורת על ''המיטב'', אוסף כפול שהוציאה   NMC משיריו של   חנן יובל. הכותרת של הביקורת היתה ''הגיבור הלא מושר, 1974 ואילך''. בגוף הביקורת   הסברתי כי חנן יובל הוא מסוג האמנים עבורם הוקמה הקטגוריה ''הגיבור הלא מושר". יובל, שאחראי לאינספור שירים אהובים, נשאר כמעט אלמוני בקרב קהלים גדולים מאוד  בישראל, למרות שהוא יוצר כבר יותר מ-35 שנה. ב-35 שנים אלה יובל יצר פולק ורוק, פופ ושירי משוררים, וגם אם אף פעם לא הלך רחוק מדי, נדמה שהוא תמיד היה סוג של גיבור.

בחזרה ל-2009, או בעצם, לתחילת העשור הקודם, שנת 2000: יובל התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם ''מסע אישי יהודי'' במסגרת הפסטיבל ללימודי יהדות בכפר בלום. הוא - שהקליט בעבר את 'שיר המעלות', ששר קרליבך, שלמד פילוסופיה יהודית - החליט להלחין, לצורך האירוע, את קודש הקודשים של מחזור התפילות, את הקדיש. עם הזמן הוא אסף עוד ועוד יצירות, מהמסורת היהודית ומתרבויות אחרות, והקליט גם אותן. אבל הוא הרגיש שהיצירה לא שלמה. ''רציתי להוסיף עוד נדבך למוזיקה'', הוא מספר ''לפתוח חלונות לעוד עולמות, וכך נולד הספר. כל שיר קיבל מבוא אישי, ולצידו תוספות שונות במלל ובתמונה. חלקן נלקח מהספרות והשירה, חלקן מאלבום התמונות הפרטי שלי. הקשר של כל אלה לשירים הוא קשר תרבותי, רגשתי ואסוציאטיבי''.

''החיפוש אחר היפה והקדוש,
שניהם ביחד, בצירוף אחד,
בקישור אחד..."
            (מתוך "היפה והקדוש" לעדין שטיינזלץ)

מתוך ההמלצה שלי על "סידור אישי" של חנן יובל, במסגרת פרוייקט "הגיבור הלא מושר 2009" של "השרת העיוור".

סוף 1990. זמרת הפופ הכי פופולרית בעולם, מ' נקרה לה, מוציאה את The Immaculate Collection, אלבום אוסף ראשון שלה שמכיל את להיטיה הגדולים משנת 1982 ועד 1990.

אמצע 1991. האלבום "נוחת" בארץ. לקידום מכירותיו פוצח השבועון הפופולרי "מעריב לנוער" בתחרות. תחת השם "מבצע מדונה" הוא מזמין את הקוראים לכתוב ביקורת על "האוסף הטהור" של מדונה, כשהזוכה יתקבל "לעבודה" ככתב לענייני מוסיקה ותרבות בשבועון.

בחור צעיר, ש' נקרא לו, שלמען הגילוי הנאות נספר שכבר שימש ככתב בשבועון (להלן כ"נ = כתב נוער) שולח את רשימתו, והפלא ופלא – הרשימה נבחרת כמנצחת, הוא נבחר ל"עיתונאי הפופ" של המגזין, ואף זוכה לכתבה חגיגית בשבועון, כולל תמונה לוהטת עם הדיווה וכמה שורות ביוגרפיות מביכות (במבט לאחור...).

נשמע לכם דמיוני?   ובכן, הנה הכתבה לפניכם, קצת יותר מ-18 שנה אחרי:

לפני שאני מתחיל לכתוב משהו על האלבום שלשמו התכנסנו כאן, הנה לכם קטע ביקורת שלא אני כתבתי (אבל כן תרגמתי חופשית):

זה לא מפתיע שהוא הרגיש מתוסכל מחוסר ההצלחה המסחרית של המוסיקה שלו, לאור העזרה המקצועית שהוא קיבל בעבודה על אלבום הבכורה שלו...  הביצוע שלו, שהתנהל בקפידה בין נגישות קלה-מדי ושיקוף-עצמי רגשני, משלב בין שני העולמות כשהוא מצליח להתחמק מהמלכודות שבכל צד. התוצאה היא יצירת בכורה פנטסטית... הוא מצייד את הלחנים שלו עם בדיוק מספיק דרמה, לאות העולם בקולות, נגינה מדודה בקפידה, ועוד – והכל עובד. המלים שלו מכילות שירה עם אבחנה מצוינת לרגשות... והמיתרים הרכים, השוטפים מביאים אפילו עוד לחבילה המלאה...

הקטע דנן עוסק (ניחשתם?) ב-"Five Leaves Left" של ניק דרייק, והוא נכתב בידי נד ראגט מ-All Music Guide. האלבום הזה, המופלא כל-כך, של דרייק יצא לפני 40 שנה (!) והוא רלוונטי ובעל השפעה גדולה גם היום. אבל לא בגלל זה אני נזכר בו כאן ועכשיו. הדברים שנכתבו על דרייק בהקשר האלבום הזה ובכלל הזכירו לי, ועדיין מזכירים, את כל מה שחשבתי עליו, ואני עדיין חושב, בהקשר של "The Opposite Side Of The Sea" של אורן לביא.

נקודות ההשקה היו ברורות מהשמיעה הראשונה, עוד לפני שביררתי את הטריוויה המתבקשת: מהשיר הראשון, "Her Morning Elegance", שזכה להצלחה בינלאומית בזכות הקליפ שלו (4 מליון צפיות ביו-טיוב, שיר הנושא לקמפיין של שברולט, הופעה אצל ג'ימי קימל וכו'), דרך כמעט כל שיר באלבום (זולת אולי שיר הנושא ו-"Locked In A Room"), רוחו של ניק דרייק צפה ועולה מכל שיר ושיר, מעיבודי כלי המיתר לקלידים הנוגים, מהשירה והלחנים.

ושיהיה ברור – אני כותב את כל זה בלי שום ביקורת. להיפך: Ruby Rises, שנשמע כאילו נלקח מאיזה אלבום אבוד של דרייק, הוא שיר נפלא; גם A Dream Within A Dream, Trouble Don’t Rhyme ו-The Man Who Isn’t There, מאוד דרייקים, אבל השורה התחתונה כשאני מקשיב להם זהה – הם שירים יפהפיים, אפלים בדיוק במידה, מופקים לעילא ולעילא, מרגשים.

ממש כמו שכתב ראגט ב-AMG, לביא מצליח פה עם שירים קלים ל"עיכול" ורגשניים שהוא מצליח לרקוח בלי ליפול למלכודות המסחריות ו/או רגשנות-היתר. הלחנים שלו דרמטיים מספיק, הקול שלו מרגש, הנגינה באלבום (צוות גרמני מיומן ומהוקצע) מקצועית ומקצוענית, ומעל לכל – הכל עובד, משתלב נפלא, מיתרים ושטיחים של קלידים, מילים ולחנים, לחבילה מלאה וקסומה, שמאוד מפליא שלא זכתה להצלחה יותר גדולה, כאן שם ובכל מקום.

עם זאת, וצריך לומר זאת אחרי כל המחמאות לעיל, האלבום הזה נגמר לי מהר מדי. כלומר, לא רק שהוא בן 37 דקות בלבד (אגב, Five Leaves Left בן 39 דקות וחצי), אלא שהוא מאבד את הקסם אחרי שבעה שירים. זה היה לי ברור כבר מהשמיעה הראשונה, אבל שמיעות נוספות רק חידדו את זה: שבעת השירים הראשונים באלבום יוצרים (מיני) אלבום שנוגע בשלמות; ארבעת הקטעים הבאים (שלושה + קטע לא חבוי אחד) פשוט מפספסים, ומשאירים אותי עם טעם לפגם.

בארבעת הקטעים האחרונים (החל מ-A Short Goodbye) לביא נופל למלכודות, נשמע לא מפוקס, כאילו הפלא הלך ונשאר רק הילד, וזה פשוט חבל. בערך בשמיעה השלישית פשוט למדתי לסיים את האלבום אחרי שיר מספר שבע, ואז מתקבל אלבום שיכול בקלות לעמוד בטופ של היצירה הישראלית של השנים האחרונות, בטח זו שבאנגלית, ולהפוך לאלבום חובה בכל תקליטיה של חובב ניק דרייק ממוצע, ישראלי או לא.

האם זו הסיבה שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית?  שהיה צריך את הקליפ של Her Morning Elegance כדי להוציא אותו מחדש?  שלמרות שהוקלט לפני שנתיים איש לא שמע עליו?   לא ממש. אולי פשוט לא נשארו מספיק חובבי דרייק אי שם, ואולי האלבום היפה הזה לא הובא לידיעתם. כי לביא, איש תיאטרון ומחזאי שכותב יצירות מינימליסטיות לתיאטרון (מה שנשמע מאוד הגיוני אחרי שמקשיבים למוסיקה שלו), לא ממש מתאים לתרבות ה"רוץ וספר לחבר'ה, עדיף על פני השער של 7 ימים, עדיף באיזה תוכנית בפריים-טיים", שהיא אולי הדרך היחידה לשווק היום אלבומים.

בתור מי שהעיד על עצמו שהוא רוצה להצליח "אמנותית, שיאהבו את המוזיקה שלי ויתחברו אליה" ושאין לו רצון "להצליח מסחרית בארץ... להיות פה בפלייליסט", לביא לא צריך להיות מופתע שהאלבום שלו נפל בין השורות. אם כי במיוחד כאן בארץ, בתרבות שמקדשת שירים שקטים ורכים כתרופת-נגד לטירוף שבחוץ, מוזר שהאלבום הזה לא הפך לפריט חובה בספריית האלבומים של כל עורך מוסיקלי ממוצע.

אולי לביא יכול להתנחם בכך שגם ניק דרייק לא זכה להצלחה מסחרית עם "Five Leaves Left". למען האמת, אף אחד מהאלבומים שלו לא מכר יותר מ-5000 עותקים כשהם יצאו לאור. רק ב-1979, חמש שנים אחרי שמת ממנת יתר ועשר שנים אחרי שהאלבום הראשון יצא לאור, העולם גילה את דרייק ואת יצירתו. אני, כמובן, מאחל ללביא חיים ארוכים ופורים.

(אורן לביא, The Opposite Side Of The Sea, עננה/Music972)