שגיא נאור

"בשביל מה הגעתם לפראג?", שואל אותי הנציג הישראלי במיניבוס הדחוס בדרך לבית המלון. "בשביל ההופעה של הקיור", ענינו, תמהים על השאלה הרטורית. "אתם ממש זקנים, אה?", הוא הנהן בסימפטיה. כשהבטתי ברוברט סמית ממרחק-מה, במהלך ההופעה של הקיור, רחוק מכדי לראות את אגלי הזיעה שלו (כפי שציפיתי) אך קרוב מספיק כדי לראות שמדובר בגרסה מנופחת-משהו של הדמות שזכרתי מנעוריי, הבנתי שאכן אנחנו זקנים. אנחנו, החבר'ה של הקיור, ותושבי פראג בכלל.

הנוף מגשר קרל, פראג (ויה הסלולרי שלי)

כי לא רק אנחנו תקועים באייטיז. ולא רק רוברט סמית. פראג, וזאת יבין רק מי שיבקר שם, תקועה עמוק בעשור ההוא, וזה מתבטא בכל-כך הרבה דברים שזה פשוט מדהים שמדובר בבירה אירופית ויעד תיירותי תוסס. מכל מקום - הרדיו במונית, המערכת בחנות הכל-בו, הפאב, הדאנס בר - בוקעים צליליהם של להיטי אייטיז, כאילו חזרנו אחורה במכונת זמן קסומה עשרים שנה, אל נעורינו שאבדו. אולי גם העובדה שהעברתי את הזמן שם עם שני חברים, שלושה גברים שגדלו באייטיז, גרמה לרטרו הזה להרגיש כל-כך חזק וברור. דווקא בגלל זה היה מוזר שהקיור הזיזו את ההופעה המתוכננת מה-Sazka Arena הענק אל ה-T Mobile Arena, מין גרסה מיושנת של יד אליהו (לפני השיפוצים), כי הם לא מכרו מספיק כרטיסים. מצד שני, כשמסתובבים ארבעה ימים בעיר ולא רואים אפילו שלט אחד (!) המכריז על ההופעה, זה מפתיע בכלל שהאולם היה מלא.

והוא היה מלא. ובאופן מפתיע לא רק בחטייארים כמונו שזוכרים לסמית, גאלופ ותומפסון חסד נעורים. היו שם לא מעט צעירים צ'כים שיודעים את כל המלים בעל פה, חלקם גם נראים כמו רוברט סמית - עובדה שלא ממש הפתיעה אותנו אחרי יומיים בפראג (תקועים, זוכרים?). כך או כך, על הכרטיס היה כתוב 19:00 פתיחת דלתות, 19:30 הופעה, וכיאה למזרח אירופאים דייקנים ב-19:45 האור כבה והצלילים הראשונים, של Plainsong, מלאו את האוויר הדחוס. "אתה מתרגש?", שאלה אותי אשתי אותו בוקר. "לא", עניתי. ב-19:45 הלב שלי החסיר פעימה לראשונה. ב-19:45 הרגשתי שוב כמו ילד בן 15, מקשיב בפעם הראשונה לשיר המופלא הזה שפותח את "Disintegration".

הכניסה לטי-מובייל ארנה (ויה הסלולרי שלי)

הקיור, כפי שהבטחתי כאן ממש, עושים tour בשביל עצמם יותר מאשר בשביל הקהל. אתה יכול לראות את זה בפלייליסט שלהם, שלא משתנה רק מטור לטור, משנה לשנה, אלא גם בין הופעה להופעה, משבוע לשבוע. כשנמצאים בהופעה מבינים את זה - הקיור מנגנים כי הם נהנים מהשירים האלה, חדשים כישנים; כי הם נהנים מההופעה החיה; כי הם נהנים. ועם רפרטואר כל-כך גדול, כל-כך נפלא, כזה שתמיד משאיר כמה שירים נפלאים שלא הופיעו (וזאת אחרי שלוש שעות פלוס של הופעה רצופה, בלי דיבורים ובלי שטויות), הם מביאים את הקהל, ובמיוחד מעריצים שרופים כמוני, לשיא אחרי שיא, אקסטזה אחרי אקסטזה.

הם מנגנים את Prayers for Rain מ- Disintegrationואחריו את A Strange Day מ-Pornography (שיצא לפני יותר מעשרים וחמש שנה); את alt.end מהאלבום האחרון (מ-2004) ובצמוד אליו את The Baby Screams מ-Head on the Door מ-85'. והכל נשמע מתאים, הכל מותאם לעכשיו. הקיור מנגנים גרסאות חזקות, בוערות, מלאות דיסטורשן. הסאונד בטי-מובייל ארנה נפלא, והקול של רוברט סמית חזק וצלול כמו שהיה לפני עשרים שנה. נראה שככל שהשיר ישן יותר, כך סמית מרשה לעצמו להתעלל בו יותר, "ללכלך" אותו, להכניס לו פלפל וביצים. אם הייתי נקלע בטעות להופעה, הייתי חושב שמדובר פה בלהקת קאברים של חבר'ה בני 20, אבל הקול של סמית וההפקה הכל-כך מושלמת מספרים סיפור אחר.

הכרטיס שלי לגן-העדן (ויה הסלולרי שלי)

ויש פה כל-כך הרבה קלאסיקות שאפשר להשתגע - Love Song ומיד אחריו To Wish Impossible Things ו-Pictures of You ו-Lullaby. הם מנגנים את From The Edge Of The Deep Green Sea ו-Kyoto Song, את Inbetween Days ו-Just Like Heaven. ובדרך הם נותנים גם שירים שלא היית מאמין שינגנו, כמו Maybe Someday מ-Bloodflowers שזוכה לעדנה בעיבוד מחודש, Please Project שיופיע באלבום החדש  ומשתלב מצויין בהופעה החיה בין הלהיטים ה"כבדים", Primary מתוך Faith, או גרסה נהדרת ל-A Boy I Never Knew שנזרק מהאלבום האחרון.

לקראת סוף החלק הראשון, עם אנרגיות בשמיים, הקיור מנגנים את Never Enough, ורוברט סמית מרשה לעצמו בפעם הראשונה לזנוח את הגיטרה ולהתרוצץ כאחוז שיגעון על הבמה. אחר-כך מגיע Wrong Number שהופיע באוסף Galore (מהפריטים הבודדים שחסרים בדיסקוגרפיה של הקיור אצלי בבית), שהקיור מכסחים כהלכה, One Hundred Days הישן והטוב ולסיום סיומת - Disintegration, שיר הנושא בביצוע מקפיץ ומרומם, שמרים באוויר את כל הארנה. "שירים אודות אושר שמלמלנו בחלומות / כששנינו ידענו איך הסיום הולך להיות", זועק סמית אל תוך המיקרופון, ובסיום הוא זורק את המיקרופון ויורד מהבמה.

Disintegration, מתוך ההופעה.

אבל הקיור לא מתענגים על מחיאות הכפיים הסוערות והשריקות זמן רב מדי. אחרי שתיים-שלוש דקות, אולי קצת יותר, הם עולים מחדש לקול תשואות הקהל. ובדיוק כשאני עומד להגיע לעדו ש"אם הם לא מנגנים את "If Only Tonight" אני מת, נשמעים הצלילים הכל-כך מוכרים של השיר הזה והקיור נותנים ביצוע מאלף ומעלף לשיר הכי טוב שלהם בעיניי. המלים של סמית - "אז מלאך היה בא / ועיניו בוערות ככוכבים / וקובר אותנו עמוק / בזרועותיו הקטיפתיות" נשמעות כל-כך רלוונטיות ברגע הזה, כשאני מרגיש כאילו מלאך שם אותי במקום הזה ועיניי בוערות ככוכבים, שאני חושב שזה הרגע הנכון למות בו, אם יש בכלל רגע כזה. אבל הקיור לא נותנים לי למות, כי מוות זה מנוחה וברוק'נ'רול לא נחים והם מעיפים את הקהל עם "The Kiss" (מה, זה השיר הראשון מ-Kiss me?) בעוד ביצוע פנומנלי שגורם לך לחשוב שהשיר הזה נכתב אתמול.

If only tonight we could sleep, מתוך ההופעה בוורשה (שלושה ימים לפני).

הקיור יורדים אחרי ההדרן הקצר הזה ושבים תוך שלוש דקות להדרן מספר שתיים, שמוקדש כולו ל-Seventeen Seconds, אלבום שתיכף חוגג שלושים (!), ועדיין נשמע כל-כך רלוונטי, כל-כך נפלא. כמה אומץ וכמה גאווה צריך סמית כדי לתת בהדרן ארבעה שירים שכולם מתוך אלבום שיצא לאור כשרוב הקהל כאן עדיין היה בשלב המחשבה (אצל ההורים, כמובן), ואיזה יופי השירים האלה נשמעים בעיבודים החדשים והמכסחים שלהם. At Night, M, Play For Today מושמעים בזה אחר זה, ולקינוח A Forest, שלפי תגובת הקהל הוא אחד מהשירים האהובים ביותר על אוהדי הקיור (ובצדק).

צריך לשמוע איזו גרסה הקיור דופקים לשיר הזה, כדי להבין איזה חתיכת מאסטרפיס על-זמני זה, עם ליין הבס המט(ו)רף של סיימון גאלופ, שסוחב את השיר הזה על הכתפיים המנוסות שלו ומקפיץ פה את הקהל לעוד שיא מופלא. וכשרוברט סמית שר "again and again and again and again", אני חושב כמה פעמים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים הוא כבר שר את הקטע הזה, כמה שנים חלמתי לעמוד ככה ולשמוע אותו שר את הקטע הזה, כמה שבועות של ציפיה. בסוף גאלופ נשאר לבד על הבמה, רק הוא והבס, ואז הוא זורק את הבס על הרצפה, והוא מתפוצץ לרסיסים של פידבקים. 

A Forest, מתוך ההופעה.

"יש הדרן שלישי", אני מבטיח לחבר'ה, ובאמת תוך כמה דקות עולים שוב החברים על הבמה לצהלות הקהל. ואיזה הדרן שלישי מצפה לנו. דה בסט אוף דה בסט, הדובדבן שבקצפת: Boys Don't Cry בביצוע סוחף ומרגש שמקפיץ אפילו את האדישים והרגועים שבאולם לשמיים, Jumping Someone Else's Train שהקהל שואג עם רוברט סמית, Grinding Halt הנהדר,  10:15 Saturday Night ו-Killing An Arab. אחרי שלוש שעות של הופעה, ההדרן הזה מרים את כל הארנה לפאקינג גן עדן וחותם את הסט הכי מרשים, הכי נותן בראש, הכי מרגש שראיתי בהופעה חיה בחיי.

כי בשביל מה הגענו לפראג?  מה חיפשנו שם?!   איזו תמימות שאבדה לנו עם השנים, איזו אהבה בתולית לצלילים של גיטרה ותופים, איזו התרגשות קטנה, איזו אנרגיה שמתרחשת, מתרגשת בבטן. בכותרת של הבלוג הזה מצוטט לסטר בנגס שאמר ש"רוק'נ'רול זה דרך חיים". אם כך, חיפשנו לעצמנו בעצם את מקומנו על הדרך הזו, הדרך שבה הולכים רוברט סמית והקיור כבר שלושים שנה, הדרך שבה גם אנחנו פעם הלכנו, אולי עדיין הולכים.

(הקיור בהופעה, 4Tour 2008, ה-T-Mobile Arena בפראג, 21.2.2008) 

אם רק הלילה יכולנו לישון

במיטה עשויה פרחים

אם רק הלילה יכולנו ליפול

תחת כישוף אל-מותי.

אם רק הלילה יכולנו לשקוע

במים עמוקים שחורים

ולנשום

ולנשום...

אז מלאך היה בא

ועיניו בוערות ככוכבים

וקובר אותנו עמוק

בזרועותיו הקטיפתיות

והגשם היה בוכה

כשפנינו נעלמות

והגשם היה בוכה

שזה לא ייגמר...

If only tonight הופיע ב"kiss me kiss me kiss me", שיצא ב-87' והיה כאמור האלבום הראשון של הקיור שצללתי לתוכו. שנתיים אחר-כך התאהבתי לראשונה אהבה אמיתית, גדולה, בלתי-אפשרית, והשיר הזה הפך לפסקול של החיים שלי, למנחם הלאומי, להמנון האישי. באותו זמן מצאתי במילים שלו ייאוש, אכזבה, אהבה שלא צלחה, חד-כיוונית, אפילו רמיזות לנטיות אובדניות. כן, הקדשתי לה את השיר הזה. כן, גם היא הזדהתה עם המילים. כן, כל-כך רציתי לישון איתה ללילה אחד שלם ואז למות. נשארתי בחיים וגם היא.

רוברט סמית כתב את השיר בגיל 28, וכנראה שהמילים הנפלאות, כמעט שירה, התכוונו למשהו קצת יותר מורכב ממה שילד בן 15 יכול היה למצוא בהם אז. המון זמן לא התחברתי לשיר הזה, ואז - אחרי תקופה ארוכה - שוב מצאתי את עצמי מתרפק עליו. כי פתאום מצאתי בו דווקא המון אהבה, ורצון להיות ביחד, בשקט, מנותקים מכל העולם. לבד, לישון, מחובקים, במיטה עשוייה פרחים, או ליפול תחת כישוף ולא למות לעולם, להישאר ביחד לנצח. כי אז יכולנו לעופף תחת כנפי המלאך, לבקש שזה לא ייגמר... פתאום השיר הזה מתאים אפילו לוולנטיינז דיי.

השיר הזה הוא מופע מרהיב של שלמות - הטקסט החלומי, הלחן עם הפתיחה האוריינטלית והמעברים המורכבים, הביצוע הנקי והרגיש, וכמובן השירה הנהדרת של רוברט. לא פלא שסמית עדיין מבצע אותו, עדיין מוצא בו משמעות (וגם אני). 

בהופעה הנפלאה שהורדתי כהכנה להופעה (לינק),  הופעה בסינגפור מאוגוסט (אותו טור שאני הולך לראות בעוד שבוע), הוא מבצע אותו נפלא. זה ללא ספק הולך להיות אחד מרגעי השיא הפרטיים שלי בהופעה.

וזה עוד ביצוע נהדר שאני אוהב, הפעם בהופעה עם פלאסיבו:

זהו פוסט אחרון בסדרה. שבוע בדיוק מהיום יהיה לילה שמסופקני אם אישן בו. פוסט אחרון בסדרה שמוקדש לשיר האהוב עליי ביותר של הקיור, "If only tonight we could sleep".

בעצם יהיה עוד פוסט - זה שיסכם את ההופעה. עד אז, אתם מוזמנים לישון איתי הלילה ולחלום על איך זה הולך להרגיש...

*** היה אמור להתפרסם אמש בשעת לילה מאוחרת. נדחה בשל אירועי חג האהבה...  J

אי אפשר לכתוב סדרת פוסטים חגיגית על הקיור בכלל ועל הקיור בהופעה חיה בפרט מבלי להתייחס להופעה המפורסמת של הקיור ב-MTV Unplugged, לפני כמעט 17 (!!!) שנה. 

MTV Unplugged היתה אז בשיא כוחה, להקות התחרו על הזכות להשתתף בתוכנית, וההופעה של הקיור היתה ההופעה הראשונה במסגרת התוכנית שנערכה באירופה. ההופעה צולמה באולפן בלונדון, הקיור התייצבה שם בהרכב מלא (או לפחות מלא נכון לאותו זמן, שהרי ההרכב של הקיור משתנה לעתים תכופות. הופיעו: סמית, תומפסון, גאלופ, וויליאמס ובאמונט), וכלהקה רצינית שמאוד מכבדת את המעמד, "נכנסה לאווירה" עם נרות, ישיבה מזרחית על כריות וכמובן גרסאות נפלאות ואקוסטיות של השירים שלהם.

הפלייליסט הורכב מהקלאסיקות של הקלאסיקות: Let's go to bed ו-The Caterpillar, דרך Boys Don't Cry ו-The Walk, Blood ו-If Only Tonight We Could Sleep (שאני חייב לייעד לו פוסט בטרם אני נוסע...), והשיא - לפחות מבחינתי - Just Like Heaven.

Just Like Heaven (להלן JLH, לא לבלבל עם אלילת נעוריי זו) היה הסינגל השלישי מהאלבום Kiss me x 3. הוא נכתב בידי רוברט סמית (אלא מי?) אחרי ביקור בחוף הים עם אשתו לעתיד (כפי שאפשר להיווכח בקליפ המקורי). השיר היה הלהיט הראשון של הקיור באמריקה, והפך להיות אחד השירים המצליחים ביותר של הקיור, אחד השירים המצליחים ביותר בכלל, שיר שרוברט סמית מכנה "שיר הפופ הטוב ביותר שהקיור אי פעם יצרה". בזמן אמת סמית אמר שהשיר מדבר על "נשימת יתר - נשיקה ואז התמוטטות על הארץ". אגב, ה-"Show me, show me, show me" בשיר מתייחס לזכרונות של סמית מתקופתו כקוסם חובב... 

 השיר זכה כאמור להצלחה גורפת. הרולינג סטון בחר בו למקום 483 ברשימת "500 השירים של כל הזמנים", Entertainment Weekly בחר בו במקום ה-35 ברשימת "שירי האהבה הגדולים ביותר" והוא דורג במקום ה-22 ברשימת "שירי האהבה הגדולים של שנות ה-80" של VH1. אמנים כמו בן פולדס ("הכל בנוגע לשיר הזה - הכתיבה, המוסיקה - הוא אמנות לשמה. זה הכי טוב שיכול להיות") ודינוזאור ג'וניור (שהקליטו גרסת כיסוי לשיר ב-1989) ציינו את השיר כשהשפעה גדולה. אגב, ביולי 2006 השיר שימש כשיר ההשכמה של האסטרונאוטים על הדיסקברי, לבקשתו משפחתו של אחד האסטרונאוטים (שטען שהשיר מזכיר לו את "הימים הפרועים, השמחים, המלאים בשתיית בירה של נעוריי").

גם עבורי JLH מהווה תזכורת שמחה ופרועה לימי ילדותי השמחים, כששירת "Show Me, Show me, Show me" מילאה את המכונית שבה היינו נוסעים, נערים פרועים עם רשיון ביד, לרוקסן. הגרסה האקוסטית רגועה יותר, חמה יותר, שלא לומר מכילה פסנתר צעצוע, וזה מה שיפה ומיוחד בקיור בהופעה חיה - you never know what to expect. שבועיים מהיום - אני שם. ממש כמו גן-עדן...

"תראה לי, תראה לי, תראה לי איך אתה עושה את הטריק הזה

זה שגורם לי לצרוח", היא אמרה

"זה שגורם לי לצחוק", היא אמרה

 וכרכה את זרועותיה מסביב לצווארי

"תראה לי איך אתה עושה את זה

ואני מבטיחה לך, אני מבטיחה ש

אני אברח איתך,

אני אברח איתך".

מסתובבים על אותו קצה סחרחר

נישקתי את פניה ונישקתי את ראשה

וחלמתי על כל הדרכים השונות שהיו לי

לגרום לה לקרון

"למה אתה כל-כך רחוק?" היא אמרה

"למה לעולם לא תדעי שאני מאוהב בך

שאני מאוהב בך".

את

רכה ויחידה

את

אבודה ובודדה

את

מוזרה כמו מלאכים

רוקדת באוקיינוסים עמוקים

מסתובבת במים

את ממש כמו חלום

אור היום החזיר אותי לחיים

בטח ישנתי כמה ימים

ושפתיים נעות נשמו את שמה

פתחתי את עיניי

ומצאתי את עצמי לבד לבד

לבד בתוך ים גועש

שגזל את הנערה היחידה שאהבתי

והטביע אותה עמוק בתוך תוכי

את

רכה ויחידה

את

אבודה ובודדה

את

ממש כמו גן-עדן