שגיא נאור

הכי אהבתי לבקר בבית-הכנסת ביום הכיפורים. אז אפפה את המקום רוח מסתורית, וכמעט אפשר היה להרגיש בקצה שמלתה של הקדושה. הייתי מביט ממקום מושבי בירכתי ההיכל בשליח הציבור, המיוסר והצנום, עטוף בטלית, ומקשיב לו כשקולו קורע את ההמהום של הקהל בנסיון נואש להגיע בתפילה אל שערי שמיים.

היה משהו כמעט הירואי בחזן הקורא, הבוכה, המתחנן. נצחון הנפש על הגוף, האמונה על ייסורי הבשר, כנפי השיר על מסמרי הרעב. וכשהוא היה מבקש עבור הקהל, עבורנו, עבורי, את יום הכיפורים, הרגשתי כאילו אני נוכח במעמד מיוחד, כאילו ניתנת לי, גם לי, הזכות למחילה ולסליחה ולכפרה - - -

"... תן כבוד ה' לעמך, תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו...
צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ...
ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הכיפורים הזה למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עוונותינו..."

- - - יותר מחמש-עשרה שנים אחר-כך, אמונה אין בי. גם אהבתי לבית-הכנסת התפוגגה עם הזמן. את שאהבה נפשי המאיסו הבירוקרטים והקנאים. ביום הכיפורים אינני צם, אינני מסתגף. ובכל זאת יש משהו מסתורי, כמעט קדוש, באוויר אותו היום. למען האמת, זה מתחיל ממש לאחר ראש השנה ונמשך עד למוצאי יום כיפור. ימים נוראים שכאלה.

היום, כשאין לי שליח ציבור, שיישא את תפילתי, את קולי אל השמיים, אני מוצא לעצמי שליחים כאלה במקום היחיד שעוד נותר לי, במוסיקה. וכך בימים הנוראים האלה אימצתי לי את גבריאל בלחסן, שילווה אותי בשדות חודש תשרי. "קשה לי לשמוע את זה. הוא נשמע ממש כמו חזן", אומרת לי אשתי, כשאני מנסה שוב להשמיע לה את גבריאל. "כמו חזן" זה בדיוק מה שאני מחפש. מיוסר אך ברור, כואב אך חכם מתמיד, גבריאל שר לי, לכולנו תפילות, ואני שוקע בו ומהמהם לעצמי ניגון חרישי.

יש משהו כמעט הירואי בקולו של גבריאל, השר, הבוכה, הכואב. נצחון הנפש על הגוף, התקווה על הבשר, השיר על העולם. וכשהוא מגיע ל"תפילה צעד 11", גם אני מצטרף למילותיו, כמו קהל לשליח הציבור - - -

עשה אותי כלי לשלוותך

במקום שבו מקננת שנאה - תן לזרוע אהבה
ובמקום שבו יש עלבון - תן סליחה
במקום שבו סכסוך - תן אחדות
במקום שבו טעות - תן אמת
ובמקום שבו יש ספק - תן אמונה
במקום בו יש יאוש - תן תקווה
במקום שבו צללים – אור
במקום שבו עצב - שמחה

עשה שלא אתאווה להיות מנוחם
אלא מנחם
שלא להיות מובן - אלא מבין
שלא להיות אהוב אלא אוהב

כי כאשר נשכח את עצמנו - נזכה לקבל
וכאשר נסלח ייסלח לנו
וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח

- - - שיהיה יום כיפורים מוצלח לכולנו, גמר חתימה טובה ושנה טובה.

* הכותרת על-פי "סתיו יהודי" של חלפי, כמובן.

"...העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם

תמיד כשאני אומר את האמת אוטובוס עובר ברעש

ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים...

והיא מספרת לי הכל והיא לא רואה אותי

והיא לא רואה אותי..."

ואז, בדיוק כשאני פותח את הפה שלי, לומר לה את האמת, את מה שאני מרגיש, בדיוק מה שאני מרגיש, כל מה שאני מרגיש, כלפיה, כלפיי, כלפינו, אוטובוס גדול כחול עובר ברעש לידנו, והמלים שלי – "אני רוצה לומר לך מה אני מרגיש, אחת ולתמיד" – נבלעות ביחד עם כל מה שמסביבנו בפה הגדול והמלוכלך שפתאום, כך נדמה, העיר הזו פוערת עליי, וכל הריר והזיעה והרעש שנוטפים משם מבלבלים אותי ועוצרים אותי במקום. הכל פתאום מתערבב ומסתובב, ומדברים ומדברים ומדברים ומדברים מסביבי, והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני משתתק.

♥

היא שוב מגיעה עליי באמצע הלילה. היא שוב בוכה. הדמעות שלה שטפו ממנה את האיפור. שטפו ממנה גם את המסכות וההגנות. היא מתיישבת אצלי בסלון, אני מכין לנו קפה שחור ופורס לה שורה מהשוקולד המריר המשובח שאני קונה רק בשבילה, ואנחנו מדברים. תמיד אנחנו מדברים. "נו, ספרי ", אני מבקש, למרות שאני לא ממש רוצה לשמוע. והיא מספרת, גם אם אני לא מבקש. מספרת איך היא שוב מצאה את עצמה קמה והולכת ממש אחרי זה, "כדי להיות קשוחה איתו, אתה מבין?", וזה דווקא כשהיא כל-כך רצתה לומר לו - סוף-סוף - שהיא אולי אוהבת.

ובעצם היא הייתה בכלל רוצה לזרוק אותו לכל הרוחות, לוותר עליו, להחזיר אותו לחברה שלו, שיושבת בטח בדירה שלה עצובה ובודדה, בלי מלחמות ובלי מהומות, ולעזאזל כאבי הבטן. אני לא שואל איך עוד פעם הגיעה אליו, אחרי שנשבעה בפעם שעברה שלא להתקרב אליו יותר בחיים. אני לא שואל, אבל היא בכל-זאת עונה. "אני יודעת שאמרתי שלא אחזור אליו, אבל כל-כך רציתי מישהו פתאום". מישהו, היא אומרת, והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.

"הכי הייתי רוצה לשתוק", היא אומרת פתאום ברגע של שתיקה נעימה, "לשתוק אם אין לי מה להגיד. אתה חושב שאני מדברת יותר מדי?". אני לא עונה לה. היא לא מחכה שאענה. לא באמת. "וגם להפסיק לחשוב מה כולם אומרים עליי או חושבים עליי", היא ממשיכה. מה היא רוצה ממני, אני חושב. אותי היא אף-פעם לא שואלת מה אני חושב או אומר. "וגם הצורך הזה, למשוך תשומת לב, הוא קצת אובססיבי, לא?", היא ממשיכה. אני מביט בה ולרגע כל תשומת הלב שלי מרוכזת בכך שאני כל-כך שונא אותה. שונא מרוב שאני אוהב, מרוב שאני כואב. כואב את ההתעלמות שלה, את האדישות. כואב את הבדידות שלי, את ההתבטלות. והיא, היא לא רואה אותי. היא לא רואה.

היא ממשיכה לספר לי על הלילה, איך הוא הושיב אותה במרכז הסלון, מול המערכת סטריאו היקרה שלו, והשמיע לה את ניק קייב החדש מההתחלה ועד הסוף. "ואני, אני בכלל לא אוהבת את ניק קייב. הבלדות המוזרות האלה באלבום החדש שלו ממש עושות לי רע". והיא שוכחת לספר שהיא זו שסיפרה לו בהתלהבות איך היא "מתה על ניק קייב", שיש לה את כל האלבומים בבית, שהיא זוכרת בעל-פה את המילים לכל השירים. היא עשתה את זה כמובן רק כי חשבה שהוא מאוד יעריך את זה, שזה מה שיקרב ביניהם, כי היא בסך-הכל רוצה שיאהבו אותה, רוצה להתאהב. במשהו אמיתי, זאת אומרת. במישהו אמיתי. ואני כבר לא יכול להחזיק את עצמי. אני מרגיש שאני תיכף אתפוצץ, אתפרץ. איך היא לא רואה אותי?  איך היא לא רואה?!

" אני חייב להגיד לך משהו", אני מתנפל עליה. היא קופצת לאחור בבהלה. גם שלושת האנשים המבוגרים שעומדים בתחנת האוטובוס לידה בחרנו לעצור נראים מופתעים, מבועתים. אפילו אני מופתע. מופתע מעצמי, מעוצמתי, מעוצמת התגובה, הרגשות. אבל באמת נמאס לי. כמה עוד אני יכול לשמוע?   כמה עוד אני יכול לסבול?!   להקשיב לה, כשהיא מספרת לי הכל, הכל היא מספרת לי, והיא לא רואה אותי, לא שמה לב. לא מבחינה שבעצם אני שם לא רק כדי להקשיב, לא רק כדי להיות כותל לבקשות שלה, לדמעות. שאני רוצה להיות אחד שישמע אותה אומרת שהיא אוהבת, שישתוק יחד איתה, שינגב לה את הדמעות, שיפשיט אותה באור כמו שהיא רוצה, שיעזור לה עם הכאבים האלה, עם אמא שלה. שיהיה מישהו אמיתי כזה, משהו אמיתי כזה.

♥

אבל בדיוק כשאני עומד לומר לה אחת ולתמיד את האמת, אוטובוס עובר ברעש. העיר פותחת פה גדול לבלוע את כולם. "מה רצית לומר?", היא שואלת כשהשקט חוזר לרחוב הסואן לרגע, בין שאגה אחת לשנייה של הלביאה האורבנית שבין טלפיה אנחנו מסתובבים. "לא משנה", אני אומר לה, "זה לא ממש משנה". והקול שלי נמוג לאט-לאט ואני מסתגר בחזרה לתוך עצמי. והיא לא רואה אותי. היא לא רואה.