אולי מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן באמת המשכתי רק לשקוע. אם אולגה של אז הייתה כמעט בלתי ניתנת לעיכול, הרי שאת מי שאני היום אפשר כבר רק לירוק החוצה. יותר מסוממת, יותר רזה, יותר קיצונית, יותר ענייה, יותר מצולקת, יותר מתוסכלת, יותר אכזרית, יותר תקועה במקום.

אבל אז הייתי לבד, ואם אין לך מקום לקרוא לו בית, עדיף שתהיה לך כתף לקרוא לה משענת ולב מלא משקעים למלא ולהזדהות איתו.

במקום טוב יותר, אולגה.