אחרי כלכך הרבה דם,יזע ודמעות.. או כמה דמעות נשפכו פה בחצי שנה האחרונה..
סיימתי בגרות במחול, אחרי 12 שנים של מימוש אהבתי הגדולה ביותר הכל הסתכם בארבע שעות בחינה מעשית.
בארבע שעות את צריכה להראות מה למדת 12 שנים עכשיו, ויותר מזה.. את צריכה להוכיח לעצמך שהכל היה שווה אתזה..
אז הכל היה שווה אתזה, ואפילו יותר מכך, לעולם לא חוויתי הרגשה כה מספקת כמו זו שלאחר סיום הבחינה,
כל פציעה,כל דמעה וכל שבירה.. נראות לי כלכך רחוקות ופעוטות לעומת מה שהצלחתי להשיג במגמה הזו.
המחול עזר לי לגלות את הדבר הכי חשוב על עצמי,- אני לא באמת נשברת כלכך בקלות,ואףאחד לא יוכל לאמר לי שאני פחות ממנו..
נשברתי ונכנעתי לעצמי לאחרים המון פעמים, וכמעט שפרשתי וכמעט שלא יכולתי להמשיך, אבל העובדה היא שעמדתי היום,
ועשיתי בגרות בקלאסי ובמודרני ואז גם בקומפוזיציה.. ולא נפלתי.
והייתי כלכך גאה במה שהצלחתי ליצור, הרגשתי כאילו כבשתי פסגה חדשה, שאף אחד עוד לא היה בה לפני.
אני לא יודעת מה אמורים להרגיש עכשיו, שהדבר שעבדת בשבילו מגיל 7 ואני עוד רגע כבר 18, נגמר לו..
זה מצחיק, לחשוב ולראות את זה עכשיו במבט לאחור, עד עכשיו חשבתי שהמחול זה הדבר שהפיל אותי,שהקשה עלי שהתיש אותי..
אבל עכשיו שזה נגמר אני מגלה שזה בעצם הדבר שבשבילו התעוררתי בכל בוקר מחדש,
קמתי והלכתי לשיעורים לא כי הייתי חייבת, כי זו תשוקה שאין לי שלום דבר אחר.
לא לאהבה,לא לאוכל,אפילו לא למשפחה שלי.. זו התשוקה לריקוד,לתזוזה ולמוזיקה..
לדרך ההתבטאות היחידה שבה את לא צריכה להסביר את עצמך במילים,את רק רוקדת..
הציון יגיע ויהיה מה שיהיה, אבל אפילו הבוחנים הנחשבים ביותר לא יצליחו לקחת לי את הדבר הזה ולהפוך אותו לחומרי ותחרותי,
הציון כלכך לא חשוב.. לא אחרי כל העבודה והזמן והלב שהשקעתי פה.
אפילו אני את עצמי לא שופטת הפעם,אני מסתכלת על תמונות ועל וידאו ואני גאה.. גאה בעצמי שעשיתי את זה.
והתשוקה הזו כלכך גדולה ומשמעותית שאני בטוחה שהיא לא תעלם מחיי, אףפעם.
על הרגשה כמו זו גם טיפש גמור לא יוותר...
עד הפעם הבאה, מאושרת וגאה כמו שלא הייתי בשום יום אחר בחיי..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
