היה לי סיוט היום.
הזכיר לי את התקופה שהיתה לפני הרבה שנים.
איזה פחד.
אני יודעת שעכשיו זה לא רלוונטי, אבל מעניין מה יהיה איתי.
ובסוגריים - כ"כ קשה לי לכתוב פוסט, לכתוב שורות שבאמת מביעות מה שאני מרגישה, כל הפוסטים שלי הולכים לטיוטה, אני מקווה שזה לא.
מעניין אם אפשר לראות על הילד אם עובר עליו משהו בבית.
כשילד מתחיל להתעצבן ולבכות על דברים קטנים פתאום, מבינים שאולי עובר עליו משהו. אבל אני לא ממש הייתי כזאת כילדה, הייתי בוכה כל בוקר שאני רוצה לחם בלי כלום חחח, אבל בד"כ הייתי שקטה, הייתי עם החבר הכי טוב שלי ועוד חברה שלנו, הייתי שקטה, אבל הייתי משחקת וזה. לא נראה לי שאפשר לראות, אולי דרך הציורים שלי, אני זוכרת שבתור ילדה לא הייתי מציירת כפות ידיים לכל האנשים במשפחה חוץ מאבא, כאילו הידיים בכיסים, אני זוכרת ששמו לב לזה.
אני זוכרת שלפעמים כשהייתי קטנה כעסתי על אמא שלי - למה התחתנת איתו וגרמת לי לסבול.
ועכשיו אני ממש לא כועסת.
אני דיי מפחדת.
זה מטומטם, אבל אני לא חושבת שיש לי הגנה מזה, להפך.
אני זוכרת שהחבר הראשון סיפר לי שכשהוא מתעצבן הוא רואה הכל כאילו דרך צינור כזה, זה היה כשהוא כיוון נשק למפקדת. הוא גם אמר לי שאין לו בעיה להרביץ לבחורה, אבל לא לי.
וחשבתי שגם אם הוא יתן לי סטירה פעם אחת אני אשאר איתו. אבל רק פעם אחת.
קשה להגיד אבל אני לא בנאדם שתופס מעצמו יותר מידיי. ואני בנאדם שמסוגל לעשות הרבה בשביל מישהו שאני אוהבת, ואין לי בעיה לסבול קצת בשביל להיות שמחה במה שאני ארצה. ומישהי שתופסת מעצמה, לא אוהבת יותר מידיי, ולא מוכנה לסבול, אין מצב שתיהיה עם מישהו כזה.
אני מסתכלת על האבות שבגן, רובם מאוד שונים מאבא שלי, אומנם יש לו תואר ועבודה מאוד טובה, אבל הוא לא נראה כמוהם, הוא לא אלגנטי. גם אם הוא יתלבש יפה, והוא מתלבש יפה, לפי מה שאני זוכרת לפני יותר מ10 שנים.
השבוע שאלו אותי 3 אנשים לגבי אבא שלי, בשאלות של כמה אחים יש לך וכאלה. ואני לא מספרת יותר מידיי, אני רק אומרת שהוא בנאדם לא טוב, וחרא, ולא מדברת על זה. אני לא מסוגלת להגיד "אבא אלים" אני לא רוצה שיחשבו שאני מסכנה כזאת, אבא אלים זה ילדה מושפלת. גם אנשים לא מבינים מזה אלימות, גם כאן בבלוג קשה לי לדבר על זה בחופשיות, שכביכול כאן זה המקום שלי.
ואני באמת לא חושבת שצריך לרחם עליי, הרי בסופו של דבר, גדלתי, ואני עושה את מה שצריך לעשות, פסיכומטרי סבבה, עבודה סבבה, חברות חברים.
ויש אבות יותר גרועים.
אני חושבת שהכי יפה זה חבר או בעל שלא יגרום לך להיפגע, לא כי את שומרת על עצמך לא להיפגע, אלא כי הוא שומר שלא תיפגעי. וזה קיים.
וזה לא שאני רוצה לחוות את מה שאמא שלי חוותה, ואני יודעת שיהיה בסדר בסופו של דבר, אני סתם מזיינת ת'שכל עכשיו.
לפעמים אני מרגישה שעדיף שאני לא אדבר, במיוחד לא על דברים עמוקים ואמיתיים,שכולם חושבים שעדיף להנות כמה שיותר מהחיים, ולא להתעסק במה שהיה בעבר וכאלה, אז הרבה פעמים כשאני כותבת על דברים אישיים יותר אני מוסיפה "זה טיפשי" "זה מטומטם", ואני יודעת שזה לא. פשוט אני מרגישה את זה, הרגשה כללית של אנשים, שאין כוח להיכנס לכל החרא, ועדיף להדחיק אותו, או פשוט לא לדבר עליו, וזה הגיוני.
גם... כאן אני לא מדברת על דברים טובים שיש לי בחיים. מעניין למה.
אתמול קמתי בעע וישנתי מזה שמחה.
אוף אני לא רוצה את הפוסט דכאון הזה, הוא מאויים להיזרק לטיוטה.
האמת שאני נורא שמחה ביום יום, אני צוחקת המון המון, ויש לי ברק בעיניים, חוץ מאתמול שבכיתי 4 שעות, אבל זה קורה לי לפעמים, ולא צריך לשים לב לזה.
חחח איזה כייף שהיום שבת, סוף סוף קצת לנוח מהשבוע המטורף שהיה לי.
אולי היום אצא לאנשהו עם חברה, אבל נמאס לי מבתי קפה, למרות שממש נחמד שם. בא לשכב על הדשא להסתכל על העננים ולשתוק. איזה כייף זה. אני עושה את זה בעבודה, רק שמעליי יש גגון ואני לא רואה את העננים.
אה ויש לי מטרה, עוד חודש 49.
שבוע טוב באמת! שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שקט.
אבל אין מה לעשות. 